שירת האזינו מסתיימת בהבטחה: "אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם, אשכיר חיצי מדם וחרבי תאכל בשר הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו". נבואה אשר אנו עדיין מצפים לקיומה המלא. מה מובנה של הכפרה לאדמתו עמו? רש"י מבאר כפרה: "לשון רצוי ופיוס, כמו אכפרה פניו במנחה (בראשית ל"ב, כא), שתרגם אונקלוס שם, "אנחיניה לרוגזיה". לפי זה, מבטיחה הנבואה שהקב"ה ירצה ויפייס את עמו ואדמתו. מובן הדבר שהעם אשר פוזר בכל פאה ורוח, אשר עמד בפני השמדה מוחלטת, זקוק לנחמה ופיוס, אך מה עניין וכיצד לפייס את האדמה? רש"י ממשיך ומבאר שהנחמה לארץ באה על ידי הנחמה לעם: "כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהלים פ"ה) רצית ה' ארצך-במה רצית ארצך- שבת שבות יעקב". את תחילת קיומו של הפיוס הזה, זכינו לראות, כאשר הארץ הנשמה והאבלה, החלה לתת פרותיה ולהשפיע מטובה לבניה השבים אליה. ארץ ביצות ושממה כלאה את טובה מאויבינו אשר שממו עליה, והנה היא הולכת והופכת לארץ נושבת. כדברת הקץ המגולה עליו ניבא יחזקאל. הרשב"ם מפרש את הכפרה במובן הרגיל של מלה זו, קינוח, טיהור: "יקנח דם עמו מן האדמה על ידי שפיכת דם אויבים, כדכתיב: ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו". לפי זה הכפרה המובטחת בפסוק מתייחסת דווקא אל הארץ, אלא שהיא מתקיימת על ידי הנקמה באויבים המוזכרת בתחילת הפסוק. שפיכת דם האויב, היא המקנחת את דם עמו ובזה נטהרת הארץ. אף האבן עזרא מפרש כך, אלא שמוסיף שהנקמה המיוחסת בפסוק לקב"ה תבוצע על ידי העם: "כי ישראל יעשו נקמה בגויים והם יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששופך בה, כמו ולארץ לא יכופר וכו' ", ולפי פירוש זה משמעות הכתוב: וכפר אדמתו ע"י פעולת עמו. לפי פירושם של הרשב"ם האבן עזרא, מובן היטב הקשר בין שני חלקי הפסוק "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו", אבל עדיין צריכה ביאור עצם הופעתה של הכפרה לארץ כנקודת השיא והסיום של השירה. הן עד כה עסקה השירה בכעס ה' על בניו ובנותיו, בהסתרת פניו מהם ובחציו הניחתים בם, מתבקשת אפוא הנחמה לעם על ידי הנקמה באויב, אך מה עניין הכפרה לארץ כאן? דומה, שאחרי שנתיים של מלחמה, מבינים אנו, בחינת "הפשטים המתחדשים בכל דור ודור", את הקשר בין פרעות האויב ודם החללים ובין הצורך לרצות, לכפר ולטהר את הארץ. המלחמה הזו אשר באה לנו אחרי הנכונות המופלגת לוותר, לבתר ולקרוע חלקים מארצנו, הפילה את המחיצה המדומה בין הצרכים הביטחוניים לבין שורשי העבר והיעודים לעתיד, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הלב ההומה לבין המוח הקר. כאשר הארץ נפגעת, לא רק הרוח מצטמקת, גם הגוף חבול. לכן אחוזה כפרת העם, הפסקת שפך הדם ונקמה באויב, בכפרת הארץ וזה בלי זה אי אפשר. כדברים האלה מנבא יואל על הימים בהם ישיב ה' את שבות יהודה וירושלים: "וקבצתי את כל הגויים ונשפטתי עמם שם על עמי ישראל אשר פזרו בגויים ואת ארצי חלקו", ועל שתי העוולות הוא קורא בסוף הפרק: "מצרים לשממה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם, ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור, ונקיתי דמם לא נקיתי וה' שוכן בציון" (יואל ד', יט-כא). ומבאר במדרש (תנחומא בשלח ה'): "ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגויים (ואת ארצי חלקו), על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים לא נאמר (עליהם נקיתי), אלא על עמי ונחלתי ישראל (שאותם לא נקיתי)". שנתיים ימים מנסים אנו להתמודד עם מלחמות הטרור שכפה עלינו האויב, ועדיין שפך הדם נמשך. הצד השווה בכל הניסיונות הללו, הוא נכונות לפתוח כל פעם דף חדש מבלי לתבוע את עלבון הדם השפוך מידי הרוצחים ותוך התעלמות מקשר החיים שלנו אל הארץ. קצרי ראות, מנסים לשווק מקסמי שוא לביטחון ורגיעה מבלי שייושב חשבון הדמים עם האויב הרצחני ומבלי שתחודש הברית עם ארץ חיינו. שנתיים של התכחשות לארץ, של הפקרת הר הבית, של נטישת ציון קבר יוסף בעיר הקודש שכם, הם גם שנתיים של שפך דם נקיים. רק כשנבין שכדי להבטיח את הקיום, עלינו לתקן את "ארצי חלקו", ימצאו גם האמצעים הצבאיים הנכונים. או אז יכופר לארץ על הדם אשר שופך בה, ויתקיים בנו "וכפר אדמתו עמו, ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור". יהיו הדברים הללו לע"נ של הקדוש ר' הלל ליברמן הי"ד, אשר בעוז אהבתו לארץ הקודש בכלל, ולשכם ולציון יוסף בפרט, עלה עקד"ה בשבת תשובה תשס"א. ========================================= הרב מנחם פליקס הוא ראש מיכללת "אורות" באלקנה ומראשי ההתיישבות ביש"ע.
