גילוי נאות: הח"מ אינו בקי במשפטו של צחי הנגבי, אבל מסתייג מכך שמנהיגים ו"אנשי רוח" נחלצו לגונן על הרשעתו של אדם בשקר, כאילו אין בה קלון. הסלחנות הנפוצה בישראל כלפי "תרבות" השקר היא תופעה חמורה ופסולה. גילוי נאות נוסף: הח"מ איננו חסיד של אביגדור ליברמן ולא הצביע בעדו. אבל, הח"מ אינו שולל את דבריו על הסף, אלא בוחן אותם לגופם ולא לגופו של האיש. מקהלת התקשורת בישראל מלכתחילה לא אהבה את מינויו של ליברמן לתפקיד שר החוץ ותהתה מהם כישוריו לתפקיד הרגיש. מדובר באותה תקשורת "חוקרת" שלא העלתה שום תמיהה לגבי מידת התאמתה של ציפי לבני, שרת החוץ שקדמה לו, ואף מייחלת לכך שהיא תשוב לאותו תפקיד. ככה ייעשה לאיש/ה אשר התקשורת חפצה ביקרו/ה, ולהפך. אמת, ליברמן איננו שר חוץ מהסוג שהורגלנו אליו. יש לו ראייה מפוכחת של המציאות ואין הוא מהסס לבטא אותה. הוא איננו מדקלם את השקרים של שרי חוץ קודמים, כמו הזיות ה"שלום" ו"המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס, או "פתרון שתי המדינות" ו"הקמת מדינה פלשתינאית היא צורך ישראלי" מבית מדרשה של לבני. למעשה מוטל עליו לבצע משימה קשה ביותר: להוציא את מדיניות החוץ הישראלית מהבוץ שלתוכו השקיעו אותה פרס והאוסלואידים ומן שר "הביטחון" ברק מיועד לעקר את המשמעות של הפסקת ההקפאה, ולמרות החלטת הממשלה שההקפאה תסתיים הוא צפוי לבצע מדיניות הפוכה למדיניות הממשלה. מעשים אלה כשרים בעיני עדר התקשורת האדמה החרוכה שהותירה אחריה לבני, שכל אשר עשתה היה לומר הן לכל גחמה של דמוקרטים אמריקאיים, אנטישמים אירופיים ואוטו-אנטישמים יהודיים. אמירת הן כזו מסכנת את ביטחונה וקיומה של מדינת ישראל, וממילא גם אין לה שום תרומה לשלום או אפילו ל"שלום". עליו להשיב למדיניות החוץ הישראלית את החזון הציוני, שנדחק הצידה בגלל הבלי "חזון שתי המדינות". במסגרת אמירת האמת חובה לנתק את הקשר השקרי בין שלום לבין מדינה פלשתינאית – אלה הם דבר והיפוכו, למרות שטיפת המוח לה חשוף הציבור מזה 17 שנים; חובה להפסיק לשקר ולדבר על שיחות ישירות בלי תנאים מוקדמים, כאשר התנאי המוקדם, שאינו אלא תכתיב, הוא הקמת מדינה לאויב בתוך כבשת הרש, הרבע שנותר מארץ ישראל השלמה באמת; חובה לחשוף את הצביעות שבסיסמא "הם שם ואנחנו פה" כאשר השקר של "פתרון שתי המדינות" מוביל למדינה פלשתינאית – נוספת ומיותרת – נקייה מיהודים, ולמדינה יהודית בעלת מיעוט ערבי גדול, כלומר "הם שם והם פה"; חובה להפסיק את השקר לפיו במהלך המתן ומתן דרושה הקפאה גזענית של בנייה יהודית שמא תיקבענה עובדות בשטח, כאשר באותה עת הערבים ממשיכים לבנות ככל העולה על רוחם; חובה להפסיק את ההבחנה השקרית בין ערביי ארץ ישראל משני צדי "הקו הירוק", כאילו יש הבדל במאווייהם הלאומיים; חובה להפסיק את ההבחנה השקרית בין המחבלים "הטובים" של אבו-מאזן לבין אחיהם הרעים מן החמאס; חובה לחשוף את התביעה השקרית ל"שלומעכשיו", בשעה ש-17 שנים של ניסיונות חסרי שחר להשיגו רק הרחיקו את השלום ודרדרו את מצבה של ישראל. שר החוץ פרס חתר באופן בלתי נלאה תחת ראש הממשלה רבין והמיט עליו ועלינו את אסון אוסלו. שר "הביטחון" ברק מיועד לעקר את המשמעות של הפסקת ההקפאה, ולמרות החלטת הממשלה שההקפאה תסתיים הוא צפוי לבצע מדיניות הפוכה למדיניות הממשלה. מעשים אלה כשרים בעיני עדר התקשורת. אבל, חשיפת שקרי "תהליך השלום" והנחות היסוד שלו – פסולה. על רקע הבחישה המתמדת של שמעון פרס – ששכח שמקומו של אפו הוא בממחטתו בלבד – ושל אהוד ברק – שנטש את אחריותו כשר ביטחון וחדר בגסות לתחום אחריותו של שר החוץ – טוב יעשה ראש הממשלה אם יפסיק את פעילותם של "החונכים" שהעמיד מעל ראשו. הוא לא יזדקק להם אם ישוב לאמת הציונית שספג בבית אביו.
