מספר שעות לאחר ישיבת הממשלה שאישרה את חוק הנאמנות ראיתי במסדרונות הכנסת ח"כ לשעבר שאמנם לא השתייך מעולם למחנה השמאל, אך הוא תמיד היה יריב מר לרב כהנא. נו מה אתה אומר היום, שאלתי את אותה אישיות שאני מכיר כאדם הגון וראוי, והוא אמנם לא היסס להודות כי כעת "כולנו, צריכים לבקש סליחה מהרב כהנא". הח"כ לשעבר מיהר להסביר כי אמנם גם היום הוא עדין משוכנע שהרב כהנא לא צדק, אבל לדבריו: "אם חוק הנאמנות שהופיע במצע תנועת כך עבר, אם שר החוץ של מדינת ישראל מנהל קמפיין סביב סוגיית ערביי ישראל, אם הכנסת שוללת את הדרכון הדיפלומטי של חנין זועבי והחברה בישראל הגיעה להכרה שאין לאפשר לה ולשכמותה לכהן בכנסת, הרי שלא היה זה נכון לפסול את הרב כהנא שדיבר על אותם נושאים בדיוק". 20 שנה לאחר הירצחו של הרב כהנא נדמה שהגיע הזמן לעשות חשבון נפש בכל הקשור לייחס כלפי הרב בעודו חי. מה לא אמרו על הרב כהנא: שהוא גזען ושונא ערבים, פוגע בתדמיתנו בעולם, ומפחיד את החברה בישראל בתעתועי וחזיונות שווא, ואולם עיון בספריו, כתביו, ונאומיו של הרב כהנא מגלה כי רוב האמירות נגדו הן בעיקר מצד אנשים שלא הכירו את תורתו ומורשתו ולא טרחו לפתוח אף אחד מספריו. הרב כהנא לא שנא ערבים. הוא אהב יהודים. את הנקודה הזאת הוא חידד בכל כתביו ומאמריו שהסתמכו על מצוות התורה הקדושה המורה לנו "להוריש את כל יושבי הארץ": "אם לא נעודד הגירה, אם לא נכריח את כל מי שיושב בארץ ישראל ורוצה להישאר כאן להצהיר נאמנות תלך לנו המדינה", אמר הרב כהנא, הרבה לפני האינתיפאדה הראשונה והשנייה והרבה לפני שחשבו שחנין זועבי ומוחמד ברכה יהפכ מותר בהחלט גם שלא לאהוב את הסגנון שהביא עמו הרב כהנא ואת דרכו להעביר את המסר (דרך שבחר בה לאחר שכלי התקשורת במדינת ישראל סתמו לו את הפה) אבל את רצח האופי שעשו לרב כהנא, את הסילוף שסילפו לגבי עמדותיו, ואת ההדרה שעשו כלפיו אסור היה לעשות. ו להיות חברי כנסת מטעם מדינת ישראל. בספרו "לשיכים בעינכם" שנכתב לפני עשרות שנים מזהיר הרב כהנא מסטודנט ערבי אלמוני העונה לשם עזמי בשארה והוא מוסיף "הסטודנטים והמשכילים הערביים הנם נציגים של דור חדש של ערביי ישראל, הדוחה דווקא את כינויים זה... הם אינם טורחים אפילו להסתיר את יחסם השלילי יותר ויותר כלפי ממשלת ישראל, המדינה שהם נמנים עם אזרחיה" ( לשיכים בעינכם פרק ה). הדברים האלה נכתבו כשעוד האמינו כאן בדו קיום אבל היום הבלון התפוצץ: ואכן מה שהרב כהנא אמר אז, מאמץ המיין סטרים הישראלי בהרבה מאוד מובנים היום. נכון, אמנם הדברים לא נאמרים באותו סגנון שבו השתמש הרב, נכון כלל לא בטוח שאותם פוליטיקאים שחוזרים על רעיונות הרב עושים זאת באמת ובתמים רק מתוך אמונה בצדקת הדרך, או משום שגם הם יודעים שמשפטים כגון: אם אין נאמנות אין אזרחות יכולים להוסיף להם עוד כמה מנדטים, ואולם מכל מקום את האמת אין להסתיר: עשרים שנה לאחר רצח הרב ורבים וטובים בחברה הישראלית מאמינים היום כי הרב כהנא צדק. אחרים מצטטים מתוך הרעיונות והכתבים שלו מבלי לדעת את המקור כמו במקרה חוק הנאמנות (שאגב הנוסח שהציע אהוד ברק בהצעת הפשרה שלו בישיבת הממשלה דומה להפליא לנוסח שהוצע במצע תנועת כך לכנסת לפני שנים ארוכות ...) ואפילו חלקים מהשמאל דוגמת ציפי ליבני וחיים רמון המתריעים ללא הרף על הסכנה במדינה הדו לאומית נשמעים בדיוק כמו הרב כהנא שהזהיר מאותה סכנה בימים שבהם עם ישראל לא חשש להסתובב בכפרי המשולש ובמזרח ירושלים. בח"י בחשון כאשר יחול, כאמור, יום השנה לרב כהנא הגיע הזמן שהפוליטיקאים, בתי המשפט, בפרקליטות ובתקשורת יעשו חשבון נפש: אמנם זכותו של כל אחד לחלוק על הרעיונות של הרב כהנא למרות שהרעיונות הללו נראים היום יותר מתמיד נכונים וצודקים, מותר בהחלט גם שלא לאהוב את הסגנון שהביא עמו הרב כהנא ואת דרכו להעביר את המסר (דרך שבחר בה לאחר שכלי התקשורת במדינת ישראל סתמו לו את הפה) אבל את רצח האופי שעשו לרב כהנא, את הסילוף שסילפו לגבי עמדותיו, ואת ההדרה שעשו כלפיו אסור היה לעשות. הממסד הישראלי שכה מתגאה בחופש הביטוי שהוא מעניק גם לשונאי ישראל, היה צריך לנהוג ביתר מתינות וכבוד כלפי מי שעשה את כל מה שעשה למען עם ישראל, כבודו ותורתו.
