חבר הכנסת והשר לשעבר פסח גרופר, מסיעת הליכוד, נהג לספר שכל אימת שראשי הממשלה מן הליכוד מנחם בגין ויצחק שמיר נדרשו לצאת למיפגש מדיני עם הנשיא האמריקני בוושינגטון, הם רמזו לראשי מועצת יש"ע, שישמחו אם יתארגנו כאן בזמן היעדרותם, הפגנות ופעילויות מחאה אחרות, כנגד הנסיונות האמריקאים לכפות עלינו את מדיניותם, גם כשלא היה ברור להם לחלוטין מה בדיוק רוצה מהם הפעם הנשיא האמריקני התורן. נתניהו איננו נוקט בשיטה זו, בהתייחסותו לתביעה האמריקאית לעוד שלושה חודשי הקפאה, שבמהלכן – אוי, התמימות האמריקאית! – אמורות להיפתר כל הבעיות שלא נפתרו מאז הומצא 'העם הפלשתיני', ב-1967. הוא בונה על ידידיו אבו מאזן ואובאמה שיעשו את העבודה המלוכלכת בשבילו: כשם שאבו מאזן לעולם לא יוכל להיענות לדרישות המינימום בדמות ויתור על 'זכות השיבה', הכרת הערבים בהיותה של ישראל מדינה יהודית והפסקת ההסתה שמתמשכת גם בימים אלה בתיקשורת ובציבור הפלשתיניים, כך לא תוכל שום יד אמריקנית רשמית בבית הלבן או בסטייט דיפרטמנט, לחתום על מיסמך הבנות שייאמר בו כי ארה"ב מכירה בזכותה של ישראל לבנות בירושלים, ומבטיחה לראות בעין יפה את המשך הבניה ביו"ש כעבור שלושת חודשי ההקפאה. עם כל הכבוד לאמריקנים, שתרמו ותורמים דבר או שניים לבטחונה של מדינת ישראל, אין בגן החיות שלהם חיה כזו. האמריקאים מאמינים שתיבש היד החותמת על מיסמך כזה. שתי בשורות בסיפור הזה של הדרישה האמריקאית להקפאה נוספת, והפעם קצרת מועד, יש שתי בשורות: האחת טובה והאחת רעה. הבשורה הטובה היא, ששום דבר לא ייצא מהסיפור הזה. גם אם בכלל הבטיחו האמריקאים בעל פה לנתניהו כי יבואו לקראתו, אם יסכים להקפאה נוספת, הרי בפועל לא מסוגל הממשל האמריקאי הנוכחי, כמו כל קודמיו מאז 1967, להעניק לגיטימציה לבניה בירושלים ללא כל הגבלה, וביו"ש בעוד 3 חודשים. ואם אלה פני הדברים – מי צריך את ההפגנות שנצרבו בתודעתו של פנחס גרופר? תזכורת: כבר ב-1967, זמן קצר אחר מלחמת ששת הימים, התקבלה בגיבויו של הנציג האמריקאי באו"ם ארתור גולדברג, החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם שקראה להחזרת שטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים. כבר אז ראתה ארה"ב בהתיישבות ביש"ע ובחלקיה המשוחררים של ירושלים אקט בלתי חוקי. מאז הגדירו כל נשיאי ארה"ב, דמוקרטים ורפובליקנים גם יחד, בעקביות וברציפות, את יש"ע וירושלים המזרחית כשטחי-מריבה שגורלם יוכרע במו"מ מדיני. האם נראה למישהו סביר, שדווקא בעידן שלטונו של הנשיא הכי פחות ידידותי לישראל, תסכים ארה"ב – אותה אמריקה שמעולם לא הכירה בירושלים (אפילו לא המערבית) כבירת מדינת ישראל - להחריג את ירושלים מן ההקפאה הכללית? האם הגיוני לצפות שארה"ב תפנה עורף, דווקא בעידן אובאמה-קלינטון, לעמדתה המסורתית מאז 1967, רק בעבור נזיד עדשים ושמו שלושה חודשי הקפאה - רק בשטחים, לא כולל ירושלים? אין שכל, בעיניים אמריקאיות, באופציה זו, שמשמעותה הכרה אמריקאית דה פקטו בירושלים השלימה. עוד פחות לוגיקה יש בתקוות השווא, לגבי הסכמה אמריקאית לחידוש הבניה ביו"ש בעוד 3 חודשים. איזה רציונל, מבחינת קו המחשבה האמריקאי, יש בהסכמה כזו? שהרי הסכמה כזו תתפרש בפועל כהכרה אמריקאית ברורה בזכויות היתר שיש למדינת ישראל ביו"ש, על פני כל גורם אחר, כמעט אימוץ תורת ארץ ישראל השלימה. לא סביר שהממשל הנוכחי יילך בדרך זו, שכל קודמיו לא הלכו בה. ביקור בסטייט דיפרטמנט אך חרף תובנה הזו, מצא נתניהו לנכון לזמן את שרי השביעיה ואח"כ את סיעת הליכוד ולשטוח בפניהם את 'ההבנות' לגבי המיסמך האמריקאי, ולמרבה ההפתעה היו ביניהם שקנו מבלי למצמץ את הסחורה הזו. אילו מי מהם היה מרים טלפון לסטייט דיפרטמנט, כדי לוודא אם קיימות הסכמות לגבי החרגת ירושלים וחידוש הבניה בעוד 3 חודשים, בוודאי היה שומע מה ששמע העיתונאי והתחקירן דוד בדין, מנהל סוכנות הידיעות 'מקור ישראלי' בירושלים (המסייעת לכתבים זרים בעבודתם בארץ), שטרח לבדוק את הדברים בוושינגטון, ושמע שכל הסיפור הזה לא היה ולא נברא. סיפר בדין: "מיד לאחר שנתניהו כינס את שרי השביעיה, במוצ"ש לפני שבועיים, פניתי לאתר הסטייט דיפרטמנט ונוכחתי שהדברים אינם מופיעים בו. צילצלתי לדובר התורן בסטייט דיפרטמנט והתעניינתי בסוגיה זו, אבל שמעתי מפיו שהוא לא יודע מה אני שח. למזלי המראתי באותו לילה לוושינגטון, לצורך איסוף חומר להכנת פרק שני של התחקיר לגבי מחדליה של אונר"א (שחלקו הראשון והמזעזע שודר ב'רואים עולם'), כך שהתאפשר לי ביום ב' בבוקר להתייצב פיסית בסטייט דיפרטמנט, ולברר אישית אם נכונה הטענה שיש הסכמה אמריקאית לגבי המשך הבניה בירושלים וחידוש הבניה ביו"ש לאחר 3 חודשים. התשובה היתה שלא ידוע להם דבר, אבל כדאי שאבדוק בבית הלבן. ביקשתי מעמית שיש לי עימו קשרים לברר זאת, והתשובה משם היתה, שאין דבר כזה". הבשורה הטובה בסיפור הזה היא, איפוא, שלא יהיה מסמך הבנות אמריקאי לגבי ירושלים והשטחים ולפיכך סיכויי הקפאה נמוכים עד מאוד. הבשורה הרעה אולם בסיפור הזה יש גם בשורה רעה. נכון שנתניהו יוכל להטיל את ה'אשם' לגבי אי חידוש ההקפאה, על וושינגטון. אבל בכל זאת עלולה ישראל לצאת מופסדת מכל הפרשה: עצם העובדה שתמורת ההקפאה הובטחו לה שלמונים נוספים בדמות 20 מטוסי חמקן שיגיעו ב-2017 לכל המוקדם ולאחר אישור הקונגרס, וגם ההבטחה להתייצבות אוטומטית במועצת הבטחון לטובת ישראל, עלולה לעמוד לנו לרועץ בעתיד. זאת משום שעד כה היה ברור לשני הצדדים, שמערכת היחסים שבין ישראל לארה"ב, מונחת על יסודות איתנים של מחוייבות אמריקאית לבטחונה של ישראל, ללא כל התניות; ואילו מעתה עלולה מערכת יחסים זו להתבסס על פלטפורמה חדשה של תן וקח, או יותר נכון: קח ותן. קחו מטוסים ותנו הקפאה, קחו וטו אמריקאי ותנו את ירושלים. החשש הגדול הוא, שכל מה שנתפס בעינינו כזכות ישראלית מוקנית ובלתי מותנית, יהפוך לעיסקאות סחר-מכר במתכונת הבזאר התורכי, ובנוסחאות של מה קיבלתם מאיתנו ומה תתנו לנו. וזוהי הבשורה הרעה מאוד של הסיפור הזה.
