לפני ימים אחדים קיבלה הממשלה החלטה להעלות את "שארית(?) הפליטה(?)" מאתיופיה המתרכזת במחנה בגונדאר - "שמונת אלפים נפש, ודי!" כקורא מחשבות מנוסה אני יודע בודאות שהמילה האחרונה נאמרה מן השפה ולחוץ, שהרי היא באמת לא תהיה 'המילה האחרונה' בפועל. גם אם כלפי חוץ היא מושמעת עם סימן קריאה 'ודי!', פטרונֵי ההחלטה, שתדלני-למען, ארגונים דוחפים ועמותות חסודות בארה"ב, כולם-כולם בונים על זכרון קצר של הציבור, ו"ממילא תתחלף הממשלה", ו"הנסיבות ישתנו", והלב ההומניטארי היהודי הרחב לא יצטמק, וכו' וכו'. ומי שלא מאמין ליכולתי לקרוא מחשבות אפנה אותו לנימוק 'המשכנע' שבו הטעימו אישי-שלטון את בטחונם שאכן מדובר בירידת המסך: "הם (=הדוחפים להעלאתם) נתנו לנו הבטחות בכתב..." מבלי להביע עמדה לגופה של החלטה ארשה לעצמי לציין מספר הארות עובדתיות, ואף להשיא הצעות ממוקדות. שלש-ארבע עובדות כידוע, אולי לא לכולם, יהודי אתיופיה שעלו בשנות ה-90 במבצעי 'משה' ו'שלמה', המשתייכים ל'עדת ביתא-ישראל', הוכרו כיהודים בתום דיון תורני-גאולתי ורומן-היסטורי מרתק (עם תפוצות ישראל באירופה ובא"י) שנמשכו כ-150 שנה. את החותמת בתום הדיון הטביע הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, בעל הכתפיים והסמכות. נקודה! המכונים 'פלאשמורה' נותרו מאחור בשל חציית קוים לנצרות, כנראה מאונס, שהתרחשה אי-שם במאה העשרים(?). נסיבות מעבר החצייה, ורשימת חמולות האנוסים, לוטים בערפל (באתיופיה אין בכלל מירשם אוכלוסין). טענת הסניגוריה שהם לא נטמעו, והתחתנו מרבית המיועדים לעליה הם קרובי משפחה של קודמיהם אשר עלו, טבלו (לגיור) ונסתפגו (נקלטו), אך מתכונת כזו היא אינסופית. חוק השבות אינו מכיר בזכאותו של 'גר גורר', ובן משפחה של גר איננו זכאי עליה, אך המסלול ההומניטארי האתיופי בנוי על הגרירה המשורשרת המפרנסת את עצמה. שום 'הבטחה בכתב' לא תעצור אותה. רק בינם לבין עצמם, בשל היותם דחויים על שני הצדדים (יהודים ונוצרים כאחת), אינה עומדת במבחן התוצאה; רבים-רבים מעולי הפלאשמורה לישראל, בעשור האחרון, הם נישואי תערובת מובהקים (הן מהצד הגברי והן הצד הנשי). אבל הקדמנו את המאוחר; איך הם הגיעו לאחר המראת מטוסי 'שיבת ציון'? ובכן, חוק השבות לא חל על יהודי "שהמיר דתו", ולכן מנקודת מבטה של המדינה גם הפלאשמורים האורגינלים, בנים ובנות לאמהות יהודיות 'ביתא ישראל', אינם זכאי שבות. מאידך, ההלכה מכירה ביהדותו של מומר, ובודאי אם היה אנוס, וק"ו אם שב ממומרותו ומבקש 'השבה ליהדות'. מכאן נבעה התמיכה הרבנית והציבורית להעלותם כ'אחים-שבים לחיק מכורתם'. ואכן ב-15(!) השנים האחרונות כמעט כל עולי אתיופיה הגיעו על בסיס הומניטארי (מכח חוק הכניסה הנתון לחסדי שר הפנים ולא מכח חוק השבות) בהחלטות ממשלה מפוזרות, ונדרשו להתגייר כדי שיהדותם תוכר לכל. בשנת כהונתו הראשונה פרסם הראשל"צ הנוכחי, הרב שלמה-משה עמאר, מאמר ב'תחומין' (כג, תשס"ג) בשבח הפלאשמורה המקוריים השבים ליהדות, וסיכם: "ובענין עלייתם של הזוגות המעורבים צריך לקבוע כללים את מי להעלות ואת מי לא. כן צריך לברר היטב הטענה הנשמעת מפי רבים מאלה המטפלים בקליטת הפלאשים, הטוענים כי העסקנים אומרים בכל פעם שזו הקבוצה האחרונה, ואח"כ מכינים עוד קבוצה גדולה יותר וחוזר חלילה, וחוששים שמא יש בזה ח"ו דבר רמאות". מאז חלפו שבע שנות עלייה פלאשמורית מאתיופיה והחבית התרוקנה. חלק נכבד ביותר מתוך אלו שכבר עלו אינם יהודים לכל הדעות, ומבין הממתינים בגונדאר האחוז נמוך ביותר, אולי אפסי. המידע המדויק מצוי בידי ה'גורמים' הממשלתיים המטפלים בהעלאתם. מרבית המיועדים לעליה הם קרובי משפחה של קודמיהם אשר עלו, טבלו (לגיור) ונסתפגו (נקלטו), אך מתכונת כזו היא אינסופית. חוק השבות אינו מכיר בזכאותו של 'גר גורר', ובן משפחה של גר איננו זכאי עליה, אך המסלול ההומניטארי האתיופי בנוי על הגרירה המשורשרת המפרנסת את עצמה. שום 'הבטחה בכתב' לא תעצור אותה. ושתי הצעות מכאן לשתי הצעות הנשמעות באזניי צודקות. הראשונה; המדיניות העכשווית בתחום העליה והקליטה של כל הגלויות שנתקבצו לכאן היא לאפשר למנהיגי השבט לנהל בעצמם את הנושא, ללא פטרונות ממשלתית 'מפ"אי-ניקית'. אני מציע איפוא כי נכבדי העדה האותנטיים הם שיחליטו בדבר עליית בני הפלאשמורה, ובעיקר בכל הקשור בהיקף העלייה ובבדיקה פרסונאלית. הקהילה הצמיחה מנהיגות פנימית ישראלית, ויחד עם המנהיגות המסורתית, קרי: הקייסים, הם שיובילו את מהלכי העלייה והקליטה. הצעה נוספת, פוליטית-חינוכית, אני משגר אישית ללשכת שר הפנים אשר ההחלטה האחרונה רשומה על שמו. אנא, כשם שנלחמת לעלייתם, לְחַם נא לקליטתם ב...מוסדות חינוך של ש"ס; מעונות, גני ילדים, בתי ספר וישיבות. זרם החינוך הממ"די כבר תרם את חלקו, בכל כוחו ולמעלה ממנו, עתה הגיע תורה של ש"ס, ועליך המלאכה לגמור! אם הם ראויי-עלייה, והרי אתה נוהג ללצטט בהקשר זה את פסקי הראשונים לציון הגר"ע יוסף והגרש"מ עמאר שליט"א בדבר יהדותה של קהילת יהודי אתיופיה, אזי הסירוב ה(כמעט) מוחלט של מוסדות ש"ס לקלטם, והסגרתם לזרועות החינוך הדתי-לאומי - הם יותר משמץ "אומר הרבה ועושה מעט".
