בימי ה'פרסטרויקה', כאשר המשטר בברית-המועצות הרשה לאזרביידג'נים לבצע פוגרומים בארמנים, הרגשתי כמו הייתי ארמנית. כאשר שלח הממשל צבא לירות בגרוזינים, הרגשתי כגרוזינית. ברגע מסוים שאלתי את עצמי: מדוע אני מרגישה שייכות לעם אחר, כאשר עמי שלי סבל לאורך כל ההיסטוריה שלו, ועדיין? ב-1991, רק חודשים ספורים אחרי ש עלינו ארצה, וכבר חוויתי מלחמה, וסקאדים הנופלים על ראשינו. באותה עת הרגשתי את הסולידריות הנפלאה אשר בעם הזה, עמי שלי, את התמיכה ההדדית, את הלבבות ההולמים כאחד לנוכח הסכנה המשותפת... כתבתי אז מאמר ראשון בחיי על אהבת הארץ ואחדות העם בעת המלחמה. המאמר פורסם בשפה הרוסית בכתב-עת היוצא בכל ארצות הגולה. כתגובה למאמר כתבו אלי והתקשרו אלי ידידים לשעבר אשר היגרו לגרמניה, לקנדה, לארה"ב . הם סיפרו שקראו את מאמרי, ומבין דבריהם חשתי מעין קנאה מסותרת, חבויה, על כך שזכיתי והנה אני כאן, במדינה של עמנו, בארץ ישראל, בקרב בני עמי. ואז בא הסכם אוסלו, ורדיפת המתנחלים אשר בעקבותיו, והרגשתי כמו הייתי מתנחלת בעצמי, אף שבאותה תקופה טרם הכרתי ולוּ מתנחל אחד. ולא עלתה בדעתי שאחייני שלי עוד יהפוך למתנחל, ומדינת ישראל תגרש אותו ואת משפחתו מביתו אשר בגוש קטיף. ומה עתה? עתה אני שומעת 'נאומים' אנטישמיים של עיתונאים ידועים וקוראת על מעטפות נאצה הנשלחות אל רבני הציבור החרדי, מעטפות המכילות בתוכן דברי שׂטנה והפחדה ואיום, ויש בהן איורים המטלטלים אותי ומחזירים אותי אל פרסומים וציורי קריקטורה אנטישמיים אשר הופיעו אז, בגרמניה של טרום השואה. נוכח תופעה זאת אני מרגישה כמו הייתי אני עצמי חרדית, אף שאינני חרדית. אבל הפעם אין זו רק הזדהות וסולידריות המתעוררת האם לא ברור לנו שהתקפה זו נגד החרדים, בצד רדיפת המתיישבים שמגיעה עתה לשלב הבא בהכנות לגירוש נוסף, הגירוש הגדול - האם איננו רואים איך אלה הם שני הצדדים של אותו המטבע, מטבע האנטישמיות? ואפילו לא היו רדיפות מתיישבים אבל היו "רק" רדיפות חרדים - האם מותר לנו להיות אדישים? האם מותר לשתוק? כלפי הנרדף והסובל. הפעם הזאת אני מרגישה שייכות ממשית, שורשית, שייכות המתמשכת דרך דורות ומאות בשנים. שייכות לעמי היהודי אשר נרדף מזה דורות על דורות, שייכות לסבי וסבתותי היהודים. מה שמזעזע ומדאיג אותי כאן איננה רק ההתקפה כשל עצמה. לא פחות מההתקפה מזעזעת אותי התגובה, או למעשה, חוסר התגובה. חוסר ההתייחסות למעשה זה. השקט הממשיך כאילו אין בכך דבר. העדר הזעקה. העדר המחאה. עסקים כרגיל, דבר לא קרה, ואין זו בעיה הנוגעת לאיש אלא לחרדים עצמם. האם אין אנו מוכנים לראות שזוהי אנטישמיות נטו? אנטישמיות אשר בחשבון אחרון - מופנית כלפי כולנו? אנטישמיות כלפי כל מי שמחשיב עצמו יהודים, כלפי כל מי שלא ניתק את עצמו מקשר הדורות של עם ישראל ? האם לא ברור לנו שהתקפה זו נגד החרדים, בצד רדיפת המתיישבים שמגיעה עתה לשלב הבא בהכנות לגירוש נוסף, הגירוש הגדול - האם איננו רואים איך אלה הם שני הצדדים של אותו המטבע, מטבע האנטישמיות? ואפילו לא היו רדיפות מתיישבים אבל היו "רק" רדיפות חרדים - האם מותר לנו להיות אדישים? האם מותר לשתוק? ואני, אני לא יכולה ולא רוצה ולא מסוגלת לשתוק. לא רק בשל ההיבט המוסרי. לא רק משום שמי ששותק ואינו מוחה כמוהו כמבטא הסכמה שבשתיקה. לא רק בשל כך, אלא גם משום שאני חשה שזו התקפה נגד סבי וסבתותי היהודים מכל הדורות, שזו התקפה נגד העם היהודי, שזו התקפה נגד עמי כעם ה', שזו התקפה נגד הקב''ה. כל תירוץ, כל הסבר מתוחכם פחות או מתוחכם יותר, לא יכולים להצדיק 'נאומים' אנטישמיים של עיתונאים, לא יכולים להצדיק מעטפות נאצה הנשלחות לחרדים בידי ישראלים. שנאה פנימית זו כלפי החרדים, וכן השנאה כלפי המתיישבים ותומכיהם כמו שבאה לידי ביטוי בעמונה – שנאה אחת היא: שנאה כלפי היהודים כמייצגים את עם ה'. מקורה אינו נובע מכך שאלה יושבים ב"שטחים כבושים" ואלה אינם משרתים בצבא. שנאה זו מתעוררת לנוכח סימניי היהודיות שבהם - בין זו אהבת ארץ ישראל שהובטחה לעמינו מתחילת קיומו ע''י ה' או בין זה לבוש יהודי וסגנון חיים יהודי שאפיין את עמינו דורות על דורות . זוהי אותה שנאה אנטישמית כלפי הסַבים והסבתות של אתמול שהאמינו בה' , שעבדו אותו נאמנה, שחיו עמו, שמסרו נפשם למען אמונתם בו. זוהי שנאת "היהודים החדשים" כלפי היהודים הישנים. השנאה הזאת מוכיחה שאי-אפשר לנו לברוח מעצמנו. היא מוכיחה שבריחה מעצמנו מובילה לאסון, אולי אף לשואה חדשה חס ושלום. מה שהיה בעמונה הוליד אסוציאציות של פוגרום, ובה בעת היה דומה לחזרה כללית לפני הגירוש הבא, ההולך ומתקרב. ריח של פוגרום עולה גם מהאיומים הללו נגד החרדים. ריח של שואה עולה מהאיורים אשר במעטפות הנאצה הנשלחות אליהם, ומההתבטאויות האנטישמיות נגדם הנשמעים ברדיו, שעוברת ככה, ללא תגובה והתייחסות. אבל אנחנו כאילו לא שומעים, לא מבינים. ממשיכים בשגרה באין מפריע, לא קולטים את ריח השואה, המעורב בשנאה הזאת. השקט. העדר הזעקה. העדר המחאה. כאילו דבר לא קרה. האם שכחנו מי אנו? האם איננו זוכרים עוד מאיפה באנו? ואולי זה אבינו שבשמים העושה לנו כך כדי שסופסוף נבין? כדי שסופסוף ניזכר? האנטישמיות הזאת, שקמה ועולה נגד יהודים בארץ ישראל, מחזירה את מוראות ההיסטוריה אל אלה המבקשים לשכוח אותה. ההיסטוריה חוזרת לאלה שרצו לברוח ממנה. היא חוזרת וזועקת אלינו: חזרו! חזרו בטרם יהיה מאוחר מדי....
