הסיקור המתמיד של אסון השריפה בכרמל חשף את אחת התופעות מכוערות ביותר של התקשורת הישראלית: שנאת נתניהו. נתניהו עצמו נזהר בכבוד שריו מחד, ונוטל אחריות על כתפיו מאידך. ויותר מכל היא מאוכזבת שמחמל נפשה ציפי לבני לא מצליחה לסדוק את הממשלה לכאורה, עושה נתנהו כל מה שראש מדינה יכול כדי להתגבר על משבר חריף שהתפרץ באופן פתאומי. אלא שהשנאה המפעפעת כלפיו בתקשורת הממוסדת, ובמיוחד ערוץ 2 לא מותירה דבר שיוכל לעשות ללא ביקורת ארסית. אמנון אברמוביץ מסקר את הקמת החפ"ק הממשלתי באזור חיפה: ראש ממשלת ישראל לא בא למקום כדי לנהל משבר, אלא כדי להימנע מן השגיאה התקשורתית של הנשיא בוש שלא טיפל אישית באסון קתרינה. רוצה לומר, אם היה מתרחק מזירת האסון היתה התקשורת צולבת אותו על ריחוקו וזלזולו בחיי אדם. ואם הוא מנהל את האסון מקרוב באופן אישי, הרי זה כדי לזכות בבתקשורת תומכת. כך או כך הוא הרשע. או תגובתו המזלזלת של תא"ל זה או אחר בדימוס אודות ההחלטה העקרונית להשקיע בכוח כיבוי מוטס: הארס נטף מקולו עת הצליף בראש הממשלה שאיננו מבין דבר לא בכיבוי ולא במטוסים. אני מבין שהתקשורת מאוכזבת מכך שממשלת נתניהו שורדת את המטר הארס השנאה הבוז וההתנשאות הניתכת עליה. שנתניהו עצמו נזהר בכבוד שריו מחד, ונוטל אחריות על כתפיו מאידך. ויותר מכל היא מאוכזבת שמחמל נפשה ציפי לבני לא מצליחה לסדוק את הממשלה. אלא שהמשך ביטויי השנאה יורידו את קרנה של התקשורת עוד בעיני הציבור, עד כדי התעלמות מופגנת מדעתה הקולקטיבית ואימוץ ההיפך ממנה.
