תענית עשרה בטבת, צום העשירי, אשר חל היום, ונועד לציין את יום תחילת המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים, לפני 2,568 שנה, 'תוגבר' בשנת תש"ט, ע"י הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל זכר צדיקים לברכה, אשר הורו לקיים ביום זה את 'יום הקדיש הכללי', להתייחדות עם זכרם של ששת מיליוני אחינו ואחיותינו קדושי השואה, שניספו במיתות משונות ואכזריות בשנות הזעם ת"ש-תש"ה, בידי הנאצים ועוזריהם משאר העמים. קביעת יום הקדיש הכללי לעשרה בטבת, קדמה להחלטת הממשלה והכנסת להכריז על יום כ"ז בניסן כ'יום הזכרון לשואה ולגבורה'. למרבה הצער התעלמה הממשלה דאז לא רק מהחלטת הרבנים הרצוג ועוזיאל, אלא גם מן העובדה שעל פי פסיקת השולחן ערוך, אין מתענים ואין מספידים בחודש ניסן, אין אומרים בו צידוק הדין ואין בו נפילת אפיים. קביעת יום הזכרון דווקא בכ"ז בניסן, נועדה להזכיר לעצמנו ולדורי דורות, כי לא כולם הלכו למותם כ'צאן לטבח' (אוי, כמה צורם, מכאיב ומעליב ביטוי זה, השאוּל מישעיהו: "כשה לטבח יובל", ומתהילים: "נחשבנו כצאן טיבחה"; אבל מיטיב, כמה נורא לומר זאת, לשקף את המצב בשנות הזעם), וכי היו גם גיבורים אמיתיים שהרימו אגרוף קפוץ מול המפלצת הנאצית, הלוא הם קומץ הצעירים מתנועות הנוער היהודיות, שהניפו בתוך גטו ורשה את נס המרד בצורר הנאצי. המרד הוכרע ע"י הנאצים ביום כ"ז בניסן – הוא המועד שנבחר ע"י מפלגת השלטון דאז להנציח את גבורת מורדי הגטו ואגב כך את כל קרבנות השואה האיומה. וכך 'זכינו' לשני ימי זכרון לשואה, האחד באווירה דתית-יהודית והשני בעל אופי ציבורי ממלכתי. הצרות בשל שיכחת א"י איננו רשאים כמובן לנהל חשבונותיו של בורא עולם ואיננו עוסקים בפינקסנותו, לגבי אותם ימים נוראים של הסתר פנים. ואולם שאלת ה'למה' עדיין אינה מרפה. ישכיל חכם ויפיק לקח. לא יכולה כמובן שלא להישאל השאלה הנוראה, על מה ולמה היתה כזאת לעם סגולה, יחידו חביבו של הקב"ה? מה היה פישעו ומה היתה חטאתו, שסופה עוקרת הרים שכזו, שלא היתה ולא תהיה כמותה, הלמה בו? מדוע איבדנו שני שליש מבני עמנו, שנרצחו במיתות אכזריות והתעללויות שטניות שלא שיערון אבותינו: הרעבה עד מוות, כבשני גז, ריסוק איברים, ניסויים רפואיים, עינויי תופת, קבורה בחיים, רמיסה והשפלה עד שאוֹל תחתיה? איננו רשאים כמובן לנהל חשבונותיו של בורא עולם ואיננו עוסקים בפינקסנותו, לגבי אותם ימים נוראים של הסתר פנים. ואולם שאלת ה'למה' עדיין אינה מרפה. ישכיל חכם ויפיק לקח. השאלה הטרידה רבים, שפטרו עצמם בפסוקים כגון: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". אבל היו שלא מצאו בכך ניחומים. אובדן אכזרי כל כך של שני שלישים מן העם היהודי – הלוא דבר הוא! הרב ישכר שלמה טייכטאל הי"ד, מגדולי הדור ההוא, תלמיד חכם ואב"ד, אשר בסופו של דבר ניספה גם הוא בידי הנאצים ימ"ש, העריך שמצא את התשובה: "אנו רואים שמפני שהיהודים החזיקו עצמם לבטוחים במדינתם, על כן באו עליהם כל הצרות והגזירות והגלות... יען שהסיחו דעתם מלישב ולשוב לארץ ישראל, על כן... גדול העצה מסבב עליהם תמיד גלות ושעבוד קשה כדי שירצו לשוב לארץ ישראל... דעל היסח הדעת מא"י באים מיד הגזירות הקשות על ישראל, וזה אמת וברור" ('אם הבנים שמחה', ע' ע"ב, מהדורת תשנ"ח). מסקנה חד משמעית כל ימיו אימץ הרב טייכטאל, יהודי חרדי חסיד מונקאטש, את התפיסה האנטי ציונית, ששללה את העליה לארץ וההתיישבות בה. רק כאשר חרב הצורר כבר התהפכה מעל לראשם של 600,000 יהודי הונגריה, לאחר שניספו מיליוני יהודים במזרח, התפנה לחקור בשל מה ולמה עלו על מוקד יהדותם ב-5 השנים האחרונות מיליונים מבני עמו, והגיע למסקנה חד משמעית: "ראיתי באמת שטעות היתה בידי (ע' של"ג). בהיותו במחתרת, ללא ספרי עזר וספרי מקורות שיעמדו לרשותו, חיבר את ספרו רב הכמות (386 ע') 'אם הבנים שמחה'. בספר המונומנטאלי, שבו מצוטטים מן הזכרון אלפי מקורות, מתוך ספרי ראשונים ואחרונים, אדמו"רים וראשי ישיבות, מקובלים והוגים, חסידים וליטאים, הוא פורש השקפת עולם חדשה: כאשר עם ישראל "נטמעו [התערבו] בגויים כל כך עד שחושבים ישיבתם בארצות הגולה כאילו יושבים בארץ אחוזתם, והסיחו דעתם מלשוב לארץ ישראל, אז יתן השי"ת נגע צרעת בבית ארץ אחוזתם, היינו בארצות הגולה דחשבינהו לארץ אחוזה שלהם, עד שיפקחו עיניהם ויידעו כי מי לך פה ומה לך פה" (ע' ע"ג-ע"ד). אוייב הציונות לשעבר הפך למי שמלמד זכות על החילונים הציונים בוני הארץ, ולמי שמותח ביקורת נוקבת על הרבנים שהפקירו את קהילותיהם בשואה ונמלטו למקומות מפלט. עם זאת הדגיש שאין בדבריו כדי להצדיק את העובדה שהחלוצים אינם שומרים תורה ומצוות, וקרא להם לשוב לדת אבותיהם. במקביל, קרא לשומרי המצוות לשוב לארץ ישראל, ובכך לשנות את אופיה החילוני. כת המרגלים הספר שראה אור לראשונה בבודפשט, והודפס מחדש בהוצאת 'קול מבשר', תשנ"ח, מעורר צמרמורת בעוצמת אהבת ה' ואהבת הארץ, הפורצת מבין שורותיו, ובחריפות הביקורת על עם ישראל ומנהיגיו, ועל ראיית הגולה כבית קבע. כך, למשל, הוא קובע שכשם שאדם אינו יכול לומר: לא אניח תפילין מפני שאני עסוק בתורה, כך אין לומדי התורה פטורים ממצוות יישוב הארץ (ע' רט"ו). על הפסוק בספר איכה: "היא ישבה בגויים לא מצאה מנוח", אומר המחבר: "והכי פירושו: היא ישבה בנפש חפצה בגויים, ולא היתה נותנת לב לשוב ולחזור לארץ ישראל" (ע' ע"ג). המחבר מסכם: "והנה בעשרות השנים האחרונות... אילו היה הבנין של הארץ עוד מלפנים בהשתתפות ובהסכמת כל כלל ישראל, כבר הארץ מבוּנה ומשוכללת, להתקבץ בתוכה חלק גדול מיושבי הגלות; וחלק גדול מאחינו בני ישראל שנהרגו בימינו בעוונותינו הרבים, היו ניצולין ע"י שהיו כבר בארץ ישראל. ועתה, מי מקבל האחריות בשביל אותו דם כשר שנשפך בימינו? ...כל אלו המנהיגים שהיו מונעין את ישראל מלילך ולהשתתף עם הבונים, לא יוכלו לכפר את ידיהם ולומר: ידינו לא שפכו את הדם הזה" (ע' כ'-כ"א)... "ואפילו צדיקים יכולים להיות מרגלים... וכל אלו נאשר המה גם בזמן כזה שאנו בו כעת נגד העליה ונגד הבנין וישוב הארץ, המה מכת המרגלים" (ע' שס"ז) עד כדי כך!
