בגיליון הקודם הושמעה טענה מתריסה, שהמשפיע המשמעותי ביותר על הציבור הדתי לאומי בשנים אלו, הוא אריק שרון שבצע את ה"התנתקות", וכביכול נעשה אריק מורנו ורבנו. ידוע שמלחמת יום הכיפורים טלטלה את החברה הישראלית כולה טלטלה עזה והשפיעה מאוד על הלכי הרוחות בה. האם זה אומר שסאדאת (להבדיל כמובן משרון, שהציל את עם ישראל כמה פעמים) יוזם המלחמה, הוא האיש המשפיע ביותר על החברה הישראלית? האם סאדאת נעשה רבנו? וכבר אמרו חז"ל "גדולה הסרת הטבעת (של אחשוורוש להמן, שגרמה לישראל לחזור בתשובה) יותר ממ"ח נביאים ושבע נביאות שעמדו להם לישראל". האם המן ואחשוורוש נעשו מורינו ורבותינו? טענה כזו יכול לטעון רק מי שהתבסם ולא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי. אכן, מאורעות היסטוריים כבירים משפיעים השפעה גדולה על החברה. הרב הראי"ה לימד אותנו שהמאורעות ההיסטוריים הם יד ד' באמצעותם הקב"ה דוחף אותנו קדימה. ואמנם אנשים בעלי בחירה שותפים באותם תהליכים, אבל הם משקפים זרמים עמוקים שהם הרבה מעבר לבחירה של איש בודד. ההקשבה לקול הפנימי שמתבטא דרך המאורעות, היא חלק מהאמונה בקב"ה שמדבר אלינו גם דרך התהליכים ההיסטוריים. אין להשוות את ההתנתקות = הגירוש, למלחמה עם אויב חיצוני, עם כל הזעזוע והגדלות שבאים לידי ביטוי במערכות המלחמה. אבל עדיין ביחס למאורעות שהתרחשו בתוך החברה הישראלית, "ההתנתקות" היא מהדרמטיים שבהם. לומר שהמסר ה אין להשוות את ההתנתקות = הגירוש, למלחמה עם אויב חיצוני, עם כל הזעזוע והגדלות שבאים לידי ביטוי במערכות המלחמה. אבל עדיין ביחס למאורעות שהתרחשו בתוך החברה הישראלית, "ההתנתקות" היא מהדרמטיים שבהם. עיקרי שהציבור למד מ"ההתנתקות" זה הרצון להיות פחות נחמדים זו פשטנות והחטאה של האמת. לומר שהציבור בחר להיות ניאו חרדי זו שטחיות וכינוי אנשים בשם זר שאינם מזדהים איתו. (לפי סקר שנעשה, רק כחמישה אחוזים מכלל הציבור הדתי לאומי הגדירו עצמם כחרדים לאומיים, כאשר עשרים וחמישה אחוזים הגדירו עצמם תורניים לאומיים). מה למדנו מ"ההתנתקות"? למדנו להתבגר, למדנו להפסיק להיות הילד שמחכה לאישור מהאחים הגדולים שלו. למדנו שאנו צריכים לעמוד על רגלינו, לא להסס לדבר בשפה שלנו שמשקפת את עולם הערכים שלנו, לא להסס ליצור ולצרוך תרבות ואמנות משלנו. יחד עם זה לא להתייאש, ולהמשיך לקוות ליצור דו שיח עם אחינו. כשהחברים בתקופת הגירוש ניסו לדבר על ליבם של החיילים, הם נדהמו לגלות את חוסר ההקשבה. הוא נגרם לא רק מחמת הפקודה אלא גם מחמת הפער העצום בין השפות. האשליה שדבורינו יכולים להישמע נבעה מכך שלא הרגשנו את הפער בין העולמות. לתומנו חשבנו שאנחנו בסך הכול מגשימים את החלומות שלהם. היינו הילד הצעיר שמנסה להגשים את הרעיונות של האבות המייסדים, ומחכה לאישורם. שרנו את שיריהם וסיפרנו את סיפוריהם. לפתע גילינו שהם לא שם, שמעסיקים אותם דברים אחרים לגמרי, ושגם הדברים המשותפים כמו אהבת הארץ והציונות, נובעים מנקודת מוצא שונות מאוד, המשפיעות על החזון ועל המעשה. התברר שהאפשרות להיפגש ולהתחבר קיימת רק כאשר כל אחד עומד על רגליו שלו. דווקא ההבנה של הלך הרוח המיוחד שלנו, יכולה לאפשר לנו להבין את הלך הרוח של קבוצות אחרות בישראל, את חלומותיהם, את כאביהם ואת פחדיהם. נכון, המשבר של ה"התנתקות" עלול להביא לידי ייאוש, אבל יש בו גם פוטנציאל גדול של צמיחה. יש כאן פיקחון שיכול להביא לבגרות וללקיחת אחריות. יש כאן הבנה שאולי התסריט התמים שלנו לא יתגשם כמו שחלמנו, אך הבנה זו דווקא מאפשרת לפעול בתוך המציאות ללא אשליות. כמחנך, כאשר אני שומע קולות האומרים "נפסיק להיות נחמדים", אני שומע "אנו רוצים להיות עצמאיים". ואמנם, צריך לזכך את האמירה הזו ובדבר הזה אפשר שיש לר' חיים נבון איזו תרומה, אך נראה לי שראוי לזכך מתוך עמדה לא מתריסה אלא אמפטית.
