הסערה העכשווית שאותה מחולל השמאל הישראלי לגבי רעיון חקירת ארגוניו שהועלה בכנסת, תוך זעקות הקוזאק השמאלני הנגזל אודות "מקארתיזם" המאיים על החופש, מעניקה הזדמנות ייחודית לעשות צדק עם מי שהיה קרבן של אי צדק במשך למעלה ממחצית המאה: ג'וזף (ג'ו) מקארתי. לאורך כל הזמן הזה, באמצעות תעמולת שקר אכזרית, הוקע שמו של הסנטור מקארתי, שהיה אחד הלוחמים הנאמנים ביותר לחופש בארה"ב, והיה זכאי לכבוד רב על פעלו למען העולם החופשי, אך כבוד זה נמנע ממנו בשל השמאל שהציגו כאויב החירות והוקיעו כמי שפגע בבני אדם חפים מפשע. הסנטור מקארתי, שהיה פעיל בשנות ה40 וה50 בארה"ב, התפרסם בהאשמות שהעלה, בוועדות בסנאט ובציבור, כי בעלי משרות בממשל האמריקני היו סוכנים ומודיעים בשירותה של ברית המועצות. האשמות אלה הובילו לפעולות חקירתם של אישים רבים, שביניהם ידוענים לא מעטים, והאשמתם ב"פעילות אנטי אמריקנית". חלק מהם נמצא אשם בפעולות אנטי אמריקניות ונענש בהתאם לכך. בתקופת פעילות הועדות שהוקמו לצורך בירורים אלה הפך מקארתי עצמו למושא התקפה מצד השמאל ולרצח אופי, אשר הביאו לכך שמבחינה אישית נפגע האיש קשה והיה לאחד מקרבנותיה הטראגיים של המלחמה שניהל השמאל, שתמך ברוסיה הקומוניסטית, נגד החופש בעולם. אחד מסימניה המובהקים של תעמולת הארס של השמאל נגד מתנגדיו, מתבטא עד ימינו בעצם העובדה שמלחמתם של מקא בישראל חי וקיים מחנה שמאלני מגוון עוד מהימים שלפני קום המדינה, אשר תמך במדיניותה של בריה"מ ובעריצותו של סטאלין, ששיתף פעולה עם הנאציזם (לפני שפלשו לרוסיה). רתי ושותפיו למאבק נגד הגיס החמישי שאיים על ארה"ב הפכה בידי השמאל לכינוי גנאי נפוץ שהיה למטבע לשון שימושית כלל-חברתית; מדובר, כמובן, בביטוי "מקארתיזם", אשר היה לאחד השליליים ביותר בטרמינולוגיה השמאלנית העולמית, כשהוא מציין איסטרטגיה פוליטית שלילית, הנעזרת באמצעים בלתי כשרים, הכוללים הפחדה, איום, חשד וכדו' כדי להשיג את מטרתה. במילון הרשת ויקיפדיה נאמר כך: מקארתיזם הוא כינוי לרדיפה ממשלתית, שמטרתה לסמן ולהעניש פעילים הנוקטים עמדות פוליטיות שאינן תואמות את רצון הממשל או חשודים בחוסר פטריוטיות במדינה דמוקרטית, תוך הסתמכות על שמועות, עדויות מפוקפקות וראיות בלתי מספיקות. לרוב אין הציבור מודע כלל לכך שבזמן פעולת המלחמה הנחושה של מקארתי לחשוף את סוכני הקומוניזם בארה"ב, שבמקרה החריף ביותר הביאה למאסר נגד מי שנמצא אשם בשיתוף פעולה עם הקומוניזם, היתה בריה"מ (שברוב הזמן הזה נשלטה על ידי סטאלין) וגרורותיה באסיה, אירופה ואחר-כך גם באמריקה לבית כלא ענק. בבית כלא זה זה דוכאו הכל - ומאות מליוני בני האדם בכל העולם שאליו הגיעו זרועות התמנון הקומוניסטי שילמו בחייהם, עונו, הוגלו ונרמסו בשמו של הקומוניזם – ובתמיכתם של תומכי השמאל בארצות שלא נשלטו על ידו. על רקע עובדתי זה ניתן להבין את צמיחתו של הביטוי "מקארתיזם" כחלק מאיסטרטגיית התעמולה השקרית שבאמצעותה תקפו הקומוניזם ותומכיו את העולם החופשי בדיוק בדרך של "הפוסל במומו פוסל", כאשר הפעילו בעצמם טקטיקות של השפעה פסיכולוגית, הפחדה, חשד וסחיטה כדי להשיג את מטרותיהם. בהקשר זה הצליחה מלחמת השמאל נגד המגמה הפטריוטית של מקארתי, אשר היוותה נסיון להתגונן מפני התקפתם של אויבי ארה"ב, להסיט את דעת הציבור החופשי מהעוול הנורא שנעשה על ידי הקומוניזם עוכר החירות ולהתמקד, במקום זה, בסבל המשני של סוכניו. דרך קבע ניצל השמאל את העובדה שאנשי שם רבים – וביניהם אנשי רוח ואמנים רבים הידועים לציבור – נתפסו לתעמולה הקומוניסטית, אשר הצהירה על בריה"מ כעל מבצר החירות, בזמן שבו דיכאה זו כל חירות אפשרית של נתיניה. תוך כדי דיכוי אכזרי של זכויות האדם הציגה עצמה דיקטטורה זו כתומכת במאבקים למען זכויות האדם והצהירה על תמיכתה בכל אדם שנודע במלחמתו למען חופש וחירות. דוגמה מובהקת לסוג כזה של תמיכה מגמתית לצרכים פוליטיים היוותה גישת בריה"מ של סטאלין כלפי הזמר כהה-העור הנודע פול רובסון, אשר נלחם למען זכויות שוות ונגד הפלייה של קבוצות מדוכאות כמו שחורים ופועלים בכל מקום שיכול היה, לדעתו, לסייע להם. על כך קיבל רובסון מבריה"מ חיבוק תקשורתי חם והוזמן לבקר ברוסיה. בשנת 1952 קיבל את פרס השלום על שם סטלין ושנה אחר כך, ב1953, כתב לרוצח ההמונים הזה את ההספד "לך, חבר אהוב" שבו הילל את "אנושיותו העמוקה", "הבנתו החכמה" ואת מסירותו ל"קיום הדדי ושוחר שלום עם כל עמי העולם". כאשר נודעו כבר, בסוף ימי סטאלין, החיסולים הרבים שבוצעו לפי הוראותיו גם נגד חלק ממכריו של הזמר, הצדיק רובסון את שתיקתו באותה תקופה בטענה, שכל ביקורת פומבית על ברית המועצות הייתה מחזקת את סמכותם של היסודות האנטי-סובייטיים בארצות הברית שחתרו, כך סבר, להכריז מלחמה על ברית המועצות(*). בדבריו אלה התכוון רובסון, כאחד מקרבנות התעמולה הנגדית של השמאל האמריקני, בדיוק לאותם יסודות שנגדם נלחם מקארתי. כך, באמצעות הכזבים המתוחכמים, המכוונים נגד נסיונות ההתנגדות שהפעיל העולם החופשי, הצליח מחנה השמאל לגרום לעולם החופשי להיכנע לתעמולת השקר שלו, במלחמה שניטשה על השליטה הקומוניסטית בעולם. לפיכך, אף כי נראה שההתפשטות הקומוניסטית נבלמה אז, שותקה התנגדותו של העולם החופשי במלחמת הגושים בשל התגברות כוח השמאל, ומאז שנות החמישים הוסגרה למעלה ממחצית אוכלוסיית העולם לידי משטרי שיעבוד. השפעת השמאל בעולם המשיכה להתבטא הן בהיחלשות אחיזתה של ארה"ב באיזורים כמו אסיה ודרום אמריקה לעומת בריה"מ והן בתנועות רעיוניות שהתפתחו בשנות ה60 באירופה וארה"ב בקרב בני הנוער, שיצרו מהפכות באוניברסיטאות ובתנועות ההתנגדות למעורבות ארה"ב במלחמות, החל מויאטנם וכלה במזרח התיכון. בישראל חי וקיים מחנה שמאלני מגוון עוד מהימים שלפני קום המדינה, אשר תמך במדיניותה של בריה"מ ובעריצותו של סטאלין, ששיתף פעולה עם הנאציזם (לפני שפלשו לרוסיה). החל משנות הארבעים והחמישים, שבהם העריצו בישראל את הרודן הרוסי ועד ימינו פעלו זה לצד זה אנשי שמאל קיצוניים יותר או פחות, כשביניהם סוציאליסטים, קומוניסטים, טרוצקיסטים ועוד. מה שמשותף לכולם הוא בגידה בחופש, שאיפה לעריצות ולמשטרים המנוגדים לחופש ושנאת ישראל. דבר זה מסביר את הפגנת קרבתם של אנשי השמאל הקיצוני בישראל מזה שנים רבות לאויבי ישראל הערביים כולל ארגוני המרצחים, כדי להגשים את חלומותיהם המשותפים. מבחינה זו מוביל קו ישר הגיוני אחד מן השמאל הישראלי שהעריץ את בריה"מ של סטאלין בשנות החמישים ועד ימינו, שבהם פועל השמאל על יסוד תשתיות הכוח הפוליטי ורעיונות הבגידה שזרע במשך שנים רבות בממסד הישראלי כמו בבית המשפט, בכנסת, בתקשורת, באמנות, בחינוך וכיו"ב. לאורך כל הדרך הארוכה הזו הצר מחנה השמאל בישראל את צעדיהם של מתנגדיו ככל שיכול היה, הן באמצעות הטלת קשיים על עצם קיומם החומרי באמצעות שליטתו במקומות עבודה ובארגוני העובדים, הן באמצעות "מקארתיזם" פסיכולוגי, שבו פעל נגד כל מי שלא היה נאמן לו בדרכים של החשדה, הלשנות איומים וסחיטות והן בהשפעה רעיונית באמצעות תנועות נוער, ארגונים חוץ-פרלמנטרית ופעילות פוליטית. מעבר לכל אלה עמדו רעיונות השמאל ביסודן של כל פרשיות הריגול שנחשפו בישראל נגד המדינה, מה שהצביע על ערכי הבגידה במדינת ישראל שהנחיל השמאל על כל שלוחותיו – והדבר משתלב עם החשדות האחרונים שבגינם עלה רעיון חקירת מימון ארגוני השמאל, שרבות פעולותיהם נגד הממשל הישראלי וערכי הלאום. בכך מתבטא מה שהשמאל של היום מציג כתופעה פוליטית פרנואידית וכ"מקארתיזם" המציינים חשש משדים דמיוניים המאיימים על הלאומיות הישראלית-יהודית. אך האמת היא שהאויב השמאלני מסוכן היום כפי שהיה בעבר – ושסכנתו מעולם לא נחלשה. היום, בעקבות גילוי מסמכים הנוגעים לפעולות החקירה שבוצעו במסגרת יוזמת מקארתי יודע העולם שרוב אלה שנגדם הופעלו הליכי חקירה אלה, אכן היו סוכנים שפעלו לטובת בריה"מ. אך היום – כמו לפני חמישים שנה – עדיין לא עיכלו רוב אזרחי העולם החופשי את משמעות העובדה שהסכנה שהתגלמה בדמותה של בריה"מ הקומוניסטית, היא היותו של השמאל האויב הגדול ביותר של ארה"ב ושל העולם החופשי כולו. בשל אי הבנתה של עובדה זו הצליחה מערכת הכזב של השמאל להכשיל את ההתנגדות האמריקנית לקומוניזם העולמי וזה הלך והתפשט ממאחז אחד למשנהו בעולם, כשהוא כובש לו מדינות רבות ומחזק את השפעתו במחוזות רבים גם בעולם החופשי. עדות לעוצמתו של תהליך זה היא חדירתם של רעיונות השמאל לתחומי תרבות ופוליטיקה רבים בעולם החופשי, שמדיניותן של רבות מהמדינות שבו מושפעת על ידי רעיונותיו האנטי קפיטליסטיים והאנטי ישראליים. בדיוק עובדה זו היא המחייבת חקירה של מידת התמיכה שלה זוכים ארגונים חוץ-ממסדיים בישראל מן העולם, במיוחד כאשר ניתן לצפות בעין בלתי מזויינת בכך שכוחות השמאל פועלים לא רק נגד המגמות הלאומיות של ישראל אלא גם תוך שותפות עם גורמים אנטי ישראליים בעולם ועם כאלה שהם אויבי ישראל בפועל. זו, כנראה, גם הסיבה לכך שבהפגנת השמאל האחרונה שהתארגנה בישראל נגד הגרסה המחודשת והמבורכת של ההצעה לחקור את ארגוניו בחשד של בגידה, נראו דגלים אדומים רבים ביחד עם דגלי תמיכה באש"ף, אך כמעט ולא ניתן היה לראות שם גם דגלי ישראל. בהקשר הנוכחי יש לברך את שובה של המגמה המקארתיסטית תוך טיהור שמו של האיש שתרם לה את שמו. ביחד עם זה חשוב לזכור כי מקארתי היה אדם שציית לחוק ושבניגוד להאשמות השמאל (שכנראה בוער על ראשו הכובע) עשה מה שעשה כשהוא צמוד למה שאיפשר לו החוק. כדאי לה, למדינת ישראל, לפעול מתוך הבנה שהבוגד הוא אויב, ולפיכך להילחם ככל יכולתה נגד בוגדיה מבית בעוצמה לא פחותה משכדאי לה להילחם נגד אויביה מחוץ. בשל חטא השימוש השגוי בביטוי "מקארתיזם" מהווה המקרה של סנטור מקארתי לא רק טרגדיה אישית של אי צדק פרטי אלא דוגמה לדרך שבה מצליח האויב המתוחכם של השמאל להכניע את מתנגדיו באמצעות איסטרטגיה של פסיכולוגיית המונים. אסור לנו להיכנע לכוח השמאל, שהצליח לשתק את מדיניות ארה"ב ולגרום להצלחת אויבי האנושות במשך למעלה ממחצית המאה. בשל פשעיו האכזריים שומה עלינו להפסיק לראות את השמאל כמתנגד רוחני-אינטלקטואלי לגיטימי.
