שום תחושה של חדווה לא אחזה בי השבוע כששמעתי על התפרקות מפלגת העבודה. למפלגת העבודה, עם כל חילוקי הדעות וההתדרדרות הערכית שלה בשלושת עשורים האחרונים, שורשים עמוקים בבניין הארץ משך 120 שנות ציונות. במערכת הפוליטית בישראל, היסטורית, היכרנו שני סוגי מפלגות: מפלגות שורשיות, כאלו שהשאירו חותמם על מפת ארץ-ישראל, בנו יישובים, נטעו עצים, קבעו עובדות בשטח; ומפלגות אוויר ריקניות כבלון, שמורכבות בעיקרן מעסקנים פוליטיים, שכל תרומתם למדינה היתה בתככים ותמרונים פוליטיים שלא חרגו מגבולות בנין הכנסת. עם הראשונות נמנו מפלגת העבודה ההיסטורית עוד מימי מפא"י, הפועל-המזרחי ויורשתה המפד"ל, מפ"ם (ללא יורשתה מרצ), האיחוד-הלאומי (ששורשיו בגוש-אמונים) ואפילו מפלגות שכבר נשכחו לחלוטין כמו הפרוגרסיבים שהיו לימים הליברלים-העצמאיים, ופועלי אגודת-ישראל. קיבוצים, מושבים, כפרים ואף ערים שלמות בכל רחבי הארץ נבנו בידי תנועות אלו. אלא שכאן אירעה תקלה לא מתוכננת. ילדי תל אביב הסקרנים טיפסו על העצים כדי לחזות בצ'רצ'יל מקרוב. העצים נטולי השורשים לא עמדו בעומס, והחלו קורסים בזה אחר זה. עם האחרונות נמנות מפלגות כמו הליכוד (ברגע שהתנתקה מעברה הבית"רי), קדימה, ש"ס וישראל-ביתנו. שוטטו בכל רחבי הארץ, ולא תמצאו אפילו עץ רשום על שמם. (דווקא שמעון פרס, היום לפני 35 שנים, בט"ו בשבט תשל"ו, נטע עץ בעפרה). היו גם עוד אי אלו מפלגות שצצו בסערה, השחיתו את הפוליטיקה ונעלמו כמו לא נודע כי באו אל קירבה של הכנסת. מי זוכר את ד"ש? הדרך-השלישית? שינוי? הגמלאים? מי שבודק את מבנה הקואליציה כיום, את מהותן של המפלגות העיקריות המרכיבות אותה, מבין מיד את מצבה העגום של מדינת ישראל. התפרקות מפלגת העבודה החלה ביום שבו היא ויתרה על השורשים שלה. היום, ט"ו בשבט, חוגגת הכנסת 62 שנים להקמתה. זה הזכיר לי סיפור מתאים גם לט"ו בשבט וגם לפוליטיקה הישראלית: לפני 80 שנה, בחג פורים תרפ"א, 24 במרס 1921, הגיע וינסטון צ'רצ'יל, שר המושבות הבריטי באותם ימים, לביקור ממלכתי בתל-אביב. ראש העיר מאיר דיזנגוף החליט להרשימו. מאחר שתל אביב הייתה אז בת פחות מ-15 שנה ורחובותיה היו דלים וחפים מצמחייה, הובאו עצים בוגרים מן המושבות הסמוכות, וניטעו באופן זמני בחולות שדרות רוטשילד. צ'רצ'יל עמד נפעם מול "העיר שהתפתחה פלאים". אלא שכאן אירעה תקלה לא מתוכננת. ילדי תל אביב הסקרנים טיפסו על העצים כדי לחזות בצ'רצ'יל מקרוב. העצים נטולי השורשים לא עמדו בעומס, והחלו קורסים בזה אחר זה. דיזנגוף הנבוך לא ידע את נפשו, אבל צ'רצ'יל פרץ בצחוק למראה העצים הקורסים אחד אחד, טפח על שכמו של דיזנגוף ואמר לו: "מר דיזנגוף ידידי. תדאגו לשורשים, כי בלי שורשים זה לא יחזיק מעמד".
