א. זה הזמן לקרוא את הערכותיהם של כל הפרשנים הפוליטיים, לשמור אותם בארכיון המודפס או הממוחשב ולהוציא אותם פעם נוספת בעוד כשנה. לאף אחד אין מושג אמיתי מה יוליד הפיצול במפלגת העבודה, איש אינו יודע מי יזוז לאן ומתי יתקיימו הבחירות, אבל כולם חייבים לנחש, לנבא, לספק את הסחורה. הממשלה התחזקה, אבל בעצם הבחירות יוקדמו, תלוי את מי שואלים. מבולבלים? לא יותר מהעיתונאים. ב. ייתכן כי המרוויח הגדול מהמהלך של ברק הוא בכלל יאיר לפיד, שיכול כעת למלא ביתר קלות את הוואקום המרכז-שמאלי. בינתיים לא שכח לפיד לעקוץ בדף הפייסבוק שלו את אהוד ברק. "האיש בן 69, הוא מספיק אינטליגנטי לדעת שהקריירה שלו נגמרה, מה גורם לו להמשיך את המשחקים האלה", תהה בנו של יוסף לפיד – האיש שבגיל 71 הבטיח להצטרף אך ורק לממשלת אחדות, בגיל 71 וחודשיים הצטרף לממשלת ליכוד צרה, ובגיל 73 הצביע נגד חוק תקציב המדינה, פוטר מהממשלה ואפילו לא ידע שהקריירה הפוליטית שלו תיגמר כעבור שנה. ג. בדרכו אל מחוץ לעבודה נתלה ברק בתקדימי ראשי ממשלה לשעבר: "שרון עשה את זה, בן גוריון עשה את זה, גם פרס עשה את זה". זאת לא הפעם הראשונה שברק מנסה לחקות את עמיתיו. הפרישה שלו בעקבות ההפסד בבחירות 2001, כמו גם ניסיונו הכושל לשוב אל הזירה הפוליטית ב-2004, היו שני חיקויים מגושמים לטקטיקה הפוליטית של בנימין נתניהו, ובסביבתו של ברק אף הודו בכך. מי כמו יאיר לפיד אמור להעריך זאת: חיקוי של פורמטים זה כל כך ערוץ 2. ד. לפני חמש שנים פרש אריאל שרון מהליכוד והקים את קדימה. כעת פורש אהוד ברק מהעבודה ומקים את סיעת העצמאות. אני אגיד לכם מה הבעיה עם המפלגות הגדולות: הן פשוט גדולות מדי. יותר מדי גורמים רצים יחד עד שהם נפרדים בפיצוץ גדול. לא יותר פשוט וחכם לרוץ בשיטת האטומים, מפולגים ומפוצלים לאורך כל הדרך, כפי שזה קורה במפלגות הציונות הדתית? ה. "המערך, הדרך לפריצת דרך", שרו הזמרים מתשדירי הבחירות לפני כ-22 שנה. המערך כבר לא קיים, ואפילו ישראל כבר לא אחת. נותרה רק הדרך לפריצת דרך, החוצה. אדום עולה זה קרה בשעת ארוחת הצהריים הקבועה, אי שם סמוך למכונת משקאות חמים במבנה ציבורי. כוס פלסטיק אחת התרוקנה מקפאין, השנייה עדיין חיכתה בתוך המכונה בתנוחת עובר, בעוד אני לועס בתיאבון את הכריך מהבית. ואז זה הכה בי, ואני מתנצל מראש על פגיעה אפשרית ברגשות הקוראים: אני מעדיף פרוסות עגבנייה בכריך שלי על פני זיתים. זהו, הוצאתי את זה. שנים של הרגלי תזונה ודורות של פסיכואנליזה נפלו חלל אל מול התובנה המפתיעה: זיתים אאוט, עגבנייה אין. אגב, אם מישהו כאן נעלב בשם ט"ו בשבט, אציין שמצדי העגבנייה יכולה להיות עגבניית תמר. זה המקום להבהיר, ולו כדי להמחיש את חשיבות הרגע: מאז ומתמיד אני אוהב זיתים, אהבה שאף הונצחה לפני שנים בעמוד האחורי של ספרי היחיד. אני אוהב אותם ירוקים, מלוחים, משומנים, עם או בלי גלעיניהם, עם או בלי תוספת גמבה ושום, עם או בלי משולש פיצה מלמטה. כתלמיד הסדר נהגתי לרוקן את מלאי הזיתים של מטבח הישיבה, גם לאחר שלימדו אותי כי אכילת יתר של זיתים גורמת לשכחה – משום מה אני לא זוכר מי לימד ובכמה זיתים מדובר. עגבנייה, לעומת זאת, מזוהה אצלי עם עבודת כפייה. כשהייתי ילד, הוזהרתי שאם לא אוכל את סלט הירקות יבוא ניצב במשטרה ויפעיל עליי מכת"ז. מלפפונים עוד יכולתי לסבול, בעיקר חמוצים ובמלח, אבל עגבנייה? והנה, על אף השמועות כאילו העגבניות של ימינו תפלות יותר מבעבר, דווקא אני הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את האדום-האדום הזה. בחלון הזמן הקצר שבו העגבנייה כבר לא ירוקה אבל עדיין לא ירוקה, אם אתם יודעים למה אני מתכוון, היא מסתדרת מצוין עם הכריך שלי, ואפילו – מי היה מאמין – עם הקפה. אז מה, ישאל אותי הקורא, מה זה השטויות במיץ עגבניות האלו? מפלגת העבודה מתפרקת, ואתה עוסק בבליסה שלך? אבל זה לא באמת סיפור על אוכל, אלא יותר הגיג על אפשרות הבחירה האנושית. כה הפתיעה אותי ההתנגדות הפנימית העזה לשינוי הטעם הקולינארי, התנגדות שמקורה הוא בסביבות גיל חמש, עד שאני תוהה עד כמה מקובעות אצלי יתר העדפות הנעורים: הפוליטיות, האמנותיות, הספורטיביות. האם יש בי עצמאות מחשבתית? האם יש בכלל מצב תיאורטי שבו אהיה מוכן לשקול את דרכי מחדש? אדגיש כי אני עדיין אוהב זיתים עד מאוד, והתחרות על הלחמנייה שלי עדיין לא סגורה לחלוטין, אבל ההכרה ביתרונות העגבנייה מוכיחה כי יכולת הבחירה קיימת, גם אם בדוחק רב. והעיקר, שתהיה שנה טובה לכל האילנות. בקטנה א. קצת אובססיבי האיש, עכשיו הוא מתנצל בפני עדות המזרח בשם מפלגת העצמאות לדורותיה. ב. בטח שאורית נוקד תהיה שרת החקלאות. למה שאורית נוקד לא תהיה שרת החקלאות? אורית נוקד הכי מתאימה להיות שרת החקלאות. לא, לא השתגעתי – אני פשוט מתאמן על השם אורית נוקד, אולי בסוף אצליח לזכור אותו. ג. "ברור שאתם מרגישים טוב ובטוחים בעצמכם. זה מה שאלכוהול עושה! בגלל זה שותים אותו!" (קטע מתשדיר של משרד התחבורה, שאמנם מתנגד לנהיגה תחת השפעת אלכוהול, אך יחד עם זאת מעודד יופי את צריכת האלכוהול. יופי, חברים, תמשיכו ככה). ד. מבזק די-וי-די: 'חנות הפלאים' (במקור: חנות הפלאים של מר מגוריום) הוא סרט ילדים חביב למדי ומלא דמיון ועושר חזותי, גם אם העלילה צפויה אפילו יותר מהודעה לתקשורת של ציפי לבני. ואיזה שחקן דסטין הופמן, איזה שחקן. בעשרה מאמרות יכול להיות שאהוד ברק עשה את תרגיל חייו, ויכול להיות שלא. דבר אחד ברור: את שם הסיעה החדשה 'עצמאות' צריך להחליף, ויפה שעה אחת קודם הפיכתה למפלגה. ראשית, אתה לא קורא למפלגה בשם של שבטים בבני-עקיבא. היתה כבר מפלגה כזו בשם 'התחייה', וכולנו זוכרים איך זה נגמר. ושנית, יש שמות מוצלחים הרבה יותר, ובעיקר מתאימים יותר לאהוד ברק וחבורתו מאשר 'עצמאות'. הנה מספר שמות אפשריים: 1. מפלגת הנכבה – הצעה משותפת של הקוראים בוז'י ושלי. 2. אביב נעורים 2 – עוד מבצע חשאי מוצלח של שני יוצאי סיירת מטכ"ל. 3. מפלגת ששת הימים – אם כבר מלחמה, אז עדיף לבחור אחת שגם תחשב את אורך החיים המשוער של המפלגה. 4. מפלגת 'בושות' – ראשי תיבות של חברי המפלגה: ברק, וילנאי, שמחון, וילף, תזכיר לי איך קוראים לשנייה? 5. מפלגת 'חיים' – כי יש חיים מחוץ לעבודה. המפלגה גם תשריין מקום אחד לעובד הייטק. 6. שם עם תודעה היסטורית: 'העבודה משתחררת'. 7. שם מוזיקלי: 'אהוד ברק והפליטים'. 8. מפלגת המילואים – רב אלוף (מיל.), אלוף (מיל.), חמש קריירות פוליטיות (מיל.). 9. לשוחרי קוסמים: המפלגה שאין להגיד את שמה – כי זה כואב, הברק בראש. 10. מפלגת האופציה החדשה של הרב מיכאל מלכיאור. המאמר פורסם בעיתון "בשבע"
