סכנת המדינה הפלשתינית הולכת ונעשית מוחשית יותר ויותר. זה לא רק ההצעות המופקרות שקיבל אבו-מאזן מממשלת אולמרט - הצעות שפורסמו השבוע על ידי תחנת הטלוויזיה 'אל-ג'זירה', ללא הכחשה מצדם של אולמרט ולבני. כי עם כל הכבוד לממשלת אולמרט ז"ל, הבעיה האמיתית כרגע היא ממשלת נתניהו-ברק-ליברמן, שמדיניותה המוצהרת מאז נאום בר-אילן חותרת להקמת מדינה פלשתינית. זוהי אותה ממשלה שעומדת באפס מעשה מול חתרנותם של מחמוד עבאס וסלאם פיאד, אשר קבעו תאריך יעד להקמתה של מדינה פלשתינית בסתיו הקרוב, על אפה וחמתה של ישראל ושלא במסגרת הסכם עמה. הפלשתינים מאיימים להכריז בעוד פחות משנה, באישור האו"ם, על הקמת מדינתם בגבולות 67'. הסחף המדיני לרעתה של ישראל הולך וגובר, כאשר עוד מדינה ועוד אחת מודיעות על הכרתם במדינה הפלשתינית כבר כעת - עוד בטרם הוכרזה. ישראל חייבת להכין תשובה הולמת לאיום ההכרזה החד-צדדית, שההתנגדות אליה משותפת לכל המחנות הפוליטיים בישראל, מלבד אולי השמאל הקיצוני. אם הפלשתינים מאיימים ללכת על תכנית משלהם ללא הסכמת ישראל, יכולה גם ישראל להכין תכנית שתבטיח את האינטרסים שלה - על אפם וחמתם של העבאסים והפיאדים. המחנה הציוני האקטיביסטי של תומכי ההתיישבות ומתנגדי המדינה הפלשתינית חייב כעת לצאת מקיפאונו, לגייס את הח"כים והשרים מהאגף הימני בליכוד, ללחוץ גם על ישראל ביתנו וש"ס, ולהכין תשובה הולמת שתסכל את הקמת המדינה הפלשתינית. בבסיס התכנית צריכה לעמוד הקביעה כי הכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינית בגבולות 67' היא צעד תוקפני עוין שעומד בסתירה לכל ההסכמים וההבנות בין ישראל לפלשתינים עד כה. לנוכח צעד שכזה לא תראה עוד ישראל את עצמה מחויבת להסכמי אוסלו, ותפעל להבטחת האינטרסים החיוניים שלה בלי להתחשב בדעתם של הפלשתינים. בחודשים שנותרו עד ליום ההכרזה המיועד יש לרכז מאמץ הסברתי בקרב ידידותיה המעטות של ישראל, ובעיקר בחוגי הקונגרס והסנאט בארה"ב, כדי לגייס תמיכה אמריקנית ברורה בזכותה של ישראל להגיב לתוקפנות המדינית הפלשתינית. לאחר מכן יש להכריז כי בתגובה להכרזה חד-צדדית על מדינה פלשתינית תודיע ישראל על החלת החוק הישראלי על שטחם של כל היישובים היהודיים ביו"ש, ובכללם גם יישובים מרוחקים ומבודדים, ועל צירי הגישה אליהם. בנוסף יוחל החוק הישראלי על בקעת הירדן כולה, על גושי ההתיישבות - כולל היישובים הערביים הכלולים בהם, ועל מרבית שטחי יהודה ושומרון - לא כולל הערים הערביות הגדולות שבעומק השטח כמו ג'נין, שכם, רמאללה, ובית לחם. בשטחים שיסופחו תתבצע תנופת בנייה שתקבע עובדות בשטח ותנציח את ריבונות ישראל בהם. השטחים שלא יסופחו לישראל יישארו במצבם הנוכחי, קרי - שלטון אוטונומי פלשתיני, תוך הצהרה כי בבוא היום וכשייווצר המאזן הדמוגרפי הדרוש תשאף ישראל לספח גם אותם. כדי להשיג הסכמה לאומית ולמנוע טענות על אפרטהייד, תוצע אזרחות ישראלית לתושבים הערבים המתגוררים בשטחים שיסופחו לישראל. מפות שונות ששורטטו בתכניות שגובשו בעבר בחוגי המתנחלים מציעות סיפוח של רוב השטחים ובהם מאות אלפים בודדים של ערבים בלבד - שגם הם לא ימהרו לאמץ את זכות ההצבעה שתוצע להם, בפרט אם היא תותנה בהצהרת נאמנות למדינת ישראל. בסופו של תהליך תיוותר לאבו-מאזן ופיאד אוטונומיה מצומקת שתכיל את רוב ערביי יו"ש על חלק קטן מהשטח. היא תהיה מוקפת מכל צדדיה בנוכחות ישראלית אזרחית וצבאית מוגברת, ולא יהיו לה כל סיכויים להתפתח לכדי מדינה של ממש. יהיו מי שיבקרו את הרעיון הזה משום שאינו מחיל את הריבונות הישראלית על כל שטחי יהודה ושומרון אלא רק על רובם. על כך יש להשיב שהגיע הזמן שנלמד גם אנחנו לעבוד בשיטת השלבים. השמאל והפלשתינים עובדים כבר שנים רבות בשיטת הסאלאמי, והצליחו לקרוע עוד ועוד נתחים מארץ ישראל ולהעבירם לצד השני. הגיע הזמן שגם נאמני ארץ ישראל יבינו שיש לאמץ כל הזדמנות כדי להרחיב את הריבונות הישראלית ולהחילה על שטחים נוספים. התכנית הזאת משפרת את מצבם של כל היישובים, אלו שכל האזור בו הם נמצאים יסופח וגם אלו הנמצאים בעומק השטח - שיזכו להחלת החוק הישראלי עליהם, גם אם לא על סביבתם. לאחר שהשטח שאינו בריבונות ישראלית יצומצם לשיעור שכבר אינו מאפשר להקים עליו מדינה, אפשר יהיה לתכנן את המשך סיפוחם של השטחים שנותרו. את כל זה צריך להקדים מסע הסברה שיציג בפני הציבור הישראלי את סכנותיה של המדינה הפלשתינית. נימוקים מתחומים שונים לא חסרים, וצריך להשתמש בכולם. לדבר על זכותנו על הארץ וגם על בעיות ביטחון. להציג את עזה ולבנון כדוגמה למה שעלול לקרות גם בהרים השולטים על ערי השפלה. לדבר על המים של אקוויפר ההר, ועל מזימת תורת השלבים הפלשתינית שייעדה הסופי הוא חיסול ישראל. בנוסף לנימוקים האסטרטגיים הללו צריך לדבר גם על החוצפה, האכזריות וההפקרות שבהצעה להחריב עשרות יישובים ולגרש בין חמישים למאה אלף מתיישבים, ועל סכנת הקרע הפנימי שיגרום הניסיון לעשות זאת. חמש וחצי שנים לאחר גירושם, עדיין לא הצליחה ישראל ליישב בבתי קבע את רוב מגורשי גוש קטיף וצפון השומרון. מי שמעז עכשיו לדבר על גירוש של רבבות מתיישבים בכמות כוללת של פי חמישה או עשרה, מוכיח שבעיניו המתנחלים הם אבק אדם, חסרי כל זכויות. זה לא עניין של ימין או שמאל - כל מי שיש לו מינימום של מחויבות לערכים הומניטאריים ולזכויות אדם ואזרח אינו יכול לתת את ידו לנבלה הזאת. חדשנות מדעית וסכנותיה סוכנות הידיעות אי-פי דיווחה השבוע על היסטוריון מכובד שנתפש במעשה זיוף מביך. מדובר בחוקר האמריקני תומאס לורי, אשר החליף את הסיפרה 4 בסיפרה 5 וכך איחר בשנה תמימה את התאריך הנקוב במכתב חנינה שכתב נשיא ארה"ב אברהם לינקולן ב-14 באפריל 1864. מטרת הזיוף היתה ליצור מצג שווא כאילו עלה בידו לאתר את המסמך הרשמי האחרון אותו כתב הנשיא הנרצח, שכן 14 באפריל 1865 הוא תאריך הירצחו של לינקולן, בעוד המועד האמיתי בו נכתב המסמך - 14 באפריל 1864, הוא סתם תאריך. תגליתו של לורי אכן זכתה להערכה והמסמך הוצג בתערוכות מכובדות, עד שערנותו של ארכיונאי דקדקן אחד חשפה את התרמית. למרות שהכנסת שינוי במסמך פדראלי היא עבירה פלילית שעונשה עד שלוש שנות מאסר, נראה שהחוקר בן ה-78, שנאלץ להודות בזיוף, לא יועמד לדין בגלל התיישנות העבירה. יש בסיפור הזה חומר למחשבה על שיטת הקידום והתיגמול האקדמית ששמה את עיקר הדגש על החידוש, ובכך דוחפת לעיתים את החוקרים להמציא רעיונות חדשניים רק כדי לקבל כבוד, תארים ותפקידים. מה הסיכוי שחוקר צעיר המבקש לעצמו תואר דוקטור יקבע לאחר כמה שנות מחקר כי מה שכתבו קודמיו בסוגיה הנדונה הוא טוב ונכון, ואין לו מה להוסיף על דבריהם מלבד כמה הערות שוליים? המצב קשה במיוחד במדעי הרוח והחברה, שם קשה להוכיח או להפריך תזה בדרך אמפירית, ולכן גם ניתן לפתח מגוון רחב של תיאוריות חדשניות ובלתי מבוססות. טוב היה אילו חלק משמעותי יותר מההטבות שמחלקת האקדמיה היה מוענק למי שקנה חכמה ומדע ופיתח כלים להעבירם לאחרים - בין אם מדובר בחכמה חדשנית משלו או בחכמתם של אחרים שהוא זכה להבין ולהקנות. השיטה הנוכחית אמנם מניבה תגליות חדשות, אבל גם גורמת לכך שהסולת המשובחת תהיה מוקפת בהרבה קש וגבבה.
