הספר שלפנינו מעלה לשיח הציבורי את אחת מפרשיות הריגול שהסעירו את החברה הישראלית בראשית שנות ה-70 במוקד הספר מעמתת המחברת את התשתיות האידיאולוגיות של "מצפן", אחד מאירגוני השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. התובנות המשתמעות כיום מלמדות על הטמעת ערכים חתרנים רדיקלים בפוליטיקה הישראלית, בייצוגם של ארגונים כמו "בצלם", "יש גבול" "שוברים שתיקה" וכו'. על רקע עימותים במפלגה הקומוניסטית בראשית שנות השישים של המאה שעברה פרשו משורות המפלגה ארבעה חברים, משה מחובר, עקיבא אור, עודד פילובסקי וירמיהו קפלן. עם פרישתם הקימו את התנועה הפוליטית – "הארגון הסוציליסטי הישראלי" (אס"י) או בשמו הידוע "מצפן", על שם כתב העת של הארגון. פרופ' זנד לשעבר חבר "מצפן" שעל עדותו ותובנותיו מבססת אראל את עיקר התזה שלה. מתאר את הדחף האוטופי משיחי, את האמונה הטוטלית, כי ניתן לבצע בישראל מהפכה סוציאליסטית, בעלת אופי דומה למהפכה הבולשביקית. בה תפס בכוח קומץ קטן את השלטון ."מצפן" נולדה כתנועה ביקורתית כלפי כל הגורמים הפוליטיים. היא צמחה בשולי הקונצנזוס הציוני-סוציליסטי והתפתחה כתנועה אנטי-ציונית. את שורשיה האידיאולוגים ינקה בקן של השומר הצעיר. שיח נוקב ניהלה מצפן עם השמאל הציוני לסוגיו. השילוב בין סוציאליזם וציונות נראה בעיניה כסתירה פנימית, שילוב בלתי אפשרי בין ניגודים. את הציונות הציגה מצפן כתנועה עיקרו של הספר מתבסס על ראיונות שניהלה המחברת עם חברי מצפן. מהיבט של הז'אנר אין זה מחקר היסטורי, אלא מסה פוליטית הקוראת תגר על קיומה של מדינת ישראל. קולוניאליסטית גזענית. כתנועה מהפכנית פעלה מצפן נגד הציונות ובעד מהפכה סוציאליסטית, שתקדם מזרח-תיכון חדש. את שורשי הסיכסוך הישראלי-ערבי יחסה לראשית ההתנחלות הציונית ולא ב-1948. מצפן קראה להקים חזית שתאבק בציונות עד להבסתה. הניסיון של מצפן להגיע להסכמה על מסמך משותף עם אש"ף כשל, לאחר שנציגי אש"ף גילו שמצפן הם מיעוט מבוטל בציבוריות הישראלית. החברה הישראלית הוקיעה אותם. לכן את מרכולתם האידיאולוגית הפיצו בחו"ל. קיומה של מצפן הטריד את הממסד. בשנת 1970 הציעה חברת הכנסת מתילדה גז מהמערך להוציא את מצפן אל מחוץ לחוק. גולדה מאיר התנגדה. זבולון המר הפנה שאילתא לשר המשפטים בדבר פעילות מצפן בחו"ל, הפוגעת בביטחון המדינה, והציעה לשלול מחברי מצפן את אזרחותם. המחברת מגלה אמפתיה רבה לחברי האירגון ורואה בהם צעירים שכל מטרתם לתקון האדם והחברה. היא שוללת את ההנחה שאכן חברי מצפן הם בוגדים. לטענתה אנשי מצפן נתפסו כבוגדים שכן הם יצאו מחוגי הנוער הציוני. ברם, הם לא ראו עצמם בוגדים. הם ראו עצמם כנציגי המהפכה הסוציאליסטית. בשנת 1968 ניסתה מצפן לפתח קשרים עם המורדים בפריז וכך ליצור קשר בין המהפכה העולמית לבין מאבקה של מצפן לשינוי פניה של ישראל ושל המזרח התיכון. ב-1972 רעשה הארץ, אז נחשפה בתקשורת התארגנות חשאית שפעלה בשירותה של סוריה. ההתארגנות כללה ערבים מצפון הארץ ויהודים בעלי השקפות שמאלניות. העצורים היו חברי אירגון "החזית האדומה" פלג שמאל רדיקאלי שפרש מ"מצפן", ביניהם היו ארבעה יהודים. אודי אדיב, דן ורד חברי מצפן לשעבר, ושני פעילים מחוגי מצפן. אודי אדיב נשפט לשבע-עשרה שנות מעצר מתוכם ריצה שש-עשרה שנים. המהלך הרעיוני של מצפן היה מכוון תחילה למען שלום בין ישראל ומדינות ערב. מהלך זה הוביל לרעיון של מזרח ערבי סוציליסטי שבתוכו המיעוט היהודי יוכל לזכות בהגדרה עצמית מעורפלת שלא כללה את המינוח מדינה. הפעילות של מצפן הייתה בהשראת מרד הסטודנטים והפלישה לפראג (1968). את הסיבה לכישלונה של מצפן תולה המחברת בתבוסת הסוציליזם. לטענתה, מצפן נשאה שני דגלים. הדגל הסוציאליסטי והדגל האנטי-ציוני הקשור בסכסוך הישראלי פלסטיני. עם נפילת המשטרים הקומוניסטים, נחל הסוציליזם תבוסה. המאבק האנטי-ציוני שניהלה מצפן נחל ניצחון חלקי, מצפן לא הצליחה להביס את המדינה הציונית, אבל הצליחה לעורר ספקות בכל הקשור למדיניות בשאלה הפלסטינית. את התרומה העיקרית של מצפן תולה המחברת ברגישות שהם פיתחו לצדק לסבלו של האחר. בשנת 1983 חדל מצפן לפעול כארגון. רוב הבריו החיים כיום בישראל התמסדו ונטשו את הפעילות הפוליטית. ברם, חלקם, באיצטלא אקדמית, חותרים תחת אושיות המדינה היהודית אחד מהם הוא שלמה זנד, שעליו מאששת המחברת את התובנות ההיסטריות. זנד משמש כיום פרופ' להיסטוריה. בין מחקריו נמצא המחקר המגלה מי המציא את העם היהודי, תיאוריה על הנרטיב הציוני. לטענתו הציונות המציאה את העם היהודי כדי ליצור לאום חדש. לפיכך הוא מציע מודל ישראליזציה שיחליף את הבסיס הציוני של המדינה. זנד בעל תפיסה אנטי ציונית שמייצג את המדיניות הציונית של מדינת ישראל. אחד מאישי מצפן לשעבר הוא משה מחובר, ממייסדי מצפן שהייה מרצה למתימטיקה באוניברסיטה העברית. סטודנטים של אותם הימים עדיין זוכרים את המרצה הקומוניסט שלא הצליח להתקבל לאוניברסיטה בארה"ב ונסע לפראג. כיום הוא פרופ' אמירטוס בקינג קולג' בלונדון. בנו דניאל מחובר, עורך דין בעל אזרחות ישראלית, ממייסדי העמותה "עורכי דין למען זכויות אדם של הפלסטינים". הוא מייצג את הפלסטינים ומוביל מהלך להוצאת צוי מעצר נגד קציני צה"ל. לאחרונה ייצג את הבריטים שהשתתפו במשט לעזה. עיקרו של הספר מתבסס על ראיונות שניהלה המחברת עם חברי מצפן. מהיבט של הז'אנר אין זה מחקר היסטורי, אלא מסה פוליטית הקוראת תגר על קיומה של מדינת ישראל. המחברת מאשימה את ישראל במלחמות ומבצעים יזומים, המוגדרים על ידי ארגונים בינלאומיים כפשעי מלחמה. ההישג העיקרי של מצפן לדעת המחברת הוא ההישג האנושי הרגישות לסבלו של האחר, סיבלם של הפלסטינים. לפנינו מסמך נוסף היכול להזין את דו"ח גולדסטון.
