ההר הוליד עכבר. איומיהם הלוחמניים של שני פלגים בציבור שומרי התורה, העדה החרדית הירושלמית והפלג הליטאי, לקיים בשבוע החולף את 'אם כל ההפגנות', כנגד הכרעתו ההלכתית של מרן הרב עובדיה יוסף, להכיר הלכתית בכל 4,000 גיורי צה"ל, הוסרו מעל הפרק בקול דממה דקה. עסקני 'העֵיידֶה החרדיס' והליטאים כופפו ראשיהם בפני הכרעתו של גדול הדור והתקפלו בשקט-בשקט. עצרת השנאה מתה עוד בטרם נולדה. אבל עוד בטרם ניגע בשורשי ההתקפלות האשכנזית, מלים אחדות על עצרת השנאה עצמה – מהלך זר ליהדות, מעשה שלא שיערו אבותינו. מאימתי נערכו בישראל הפגנות כנגד פסיקה הלכתית שאינה מוצאת חן בעיני מישהו? מקומה של המחלוקת התורנית בבית המדרש, ומי שמוציא את אש המחלוקת לרחובות, במאבקו כנגד פסק הלכה זה או אחר, מוכיח שאין כאן לא תורה ולא יראת שמים, אלא פוליטיקה של כוח. החוגים החסידים הבינו זאת. הם לא הצטרפו מלכתחילה ל'עליהום' על הגר"ע יוסף ולא היו שותפים לארגון עצרת השנאה. כיצד התחולל המהפך בעמדות העדה החרדית והליטאים? מה הניע את העסקנים הלוחמניים לנסיגה ללא התנגדות, ולוּ רק סמלית? מסתבר שהפעם הזו, בניגוד לכל הצלחותיהם בעבר להטיל מורא על הציבור הספרדי, האמון עלי פסיקותיו של הרב עובדי לעסקנים האשכנזים הובהר כי המשך המאבק יאלץ את נאמני הרב עובדיה, להוכיח כי הרב אלישיב עצמו, הקל בגיורים של פורקי עול תורה ומצוות, יותר מאשר הרב עובדיה ה, החליטו עסקני הספרדים לנהוג אחרת: להסיר את תחושת הנחיתות, לחדול מנמיכות הקומה וההתרפסות ולנקוט בשיטת שמאל דוחה וימין מקרבת. הימין המקרבת היתה שיגור משלחת של רבנים ספרדיים חשובים, מן היושבים ראשונה בממלכת הרב עובדיה, לביקור אצל ראשי העיידה ואצל פוסק הציבור הליטאי הרב שלום יוסף אלישיב, ובידיהם נוסחת פשרה, שהיוותה סולם נוח לירידה מן העץ. והשמאל הדוחָה, היתה הבהרה חד משמעית שהציבור הספרדי ישיב מלחמה שערה, בדיוק באותו נשק המופנה כלפיו, על הפגיעה בכבוד רבו. נתחיל בנוסחת הפשרה: זו קבעה שמוסכם על הכל, שמצבו הנפשי של המועמד לגיור בעת אקט הגיור, יקבע לגבי יהדותו; לאמור: אם בשעת הגיור לא התכוון המתגייר לשמור תורה ומצוות, לא יוכר גיורו, אבל אם ברגע הגיור אכן התכוון לשמור, ורק מאוחר יותר הסיר מעליו עול זה, ייחשב גיורו גיור מלא. עם פשרה שכזו יכולים כולם לטעון לנצחון: מתנגדי גיורי צה"ל גורסים, כי הרב עובדיה 'נכנע' ופסק כי אם המתגייר לא התכוון לשמור תו"מ, גיורו בטל; ואילו נאמני הרב עובדיה הבינו שמשמעותה האמיתית של הפשרה, הינה נצחון מוחץ והכרה בכל גיורי צה"ל. שהרי אין בידינו שום כלי, שמאפשר בחינת רחשי לבו וכליותיו של המתגייר ברגע הגיור, כך שכל גיור מתכשר מלכתחילה. ומכאן לשמאל הדוחה: לעסקנים האשכנזים הובהר כי המשך המאבק יאלץ את נאמני הרב עובדיה, להוכיח כי הרב אלישיב עצמו, הקל בגיורים של פורקי עול תורה ומצוות, יותר מאשר הרב עובדיה. כך למשל נמצא בספר אוצר פסקי גרים להגר"מ פרץ ממקסיקו, סימן נ"ב, סיפורה של ישראלית שרצתה לשאת כהן, ותוך כדי בירור הדברים נודע שהסבתא של הישראלית היתה גיורת, שהתגיירה "בבית דין חשוב שהגרי"ש אלישיב הכירו וסמך עליו". אלא שמאז נפוצו שמועות שהסבתא לא שמרה כלל תורה ומצוות לאחר הגיור, כך שקיים ספק אם גיורה תפס. ואכן, בי"ד בניו יורק פסק על רקע שמועות אלה שעל הנכדה, לכאורה יהודיה דור שלישי, הרשאית להינשא לכהן, להתגייר מחדש – ואם כך הריהי גיורת האסורה לכהן. "והיא (הנכדה) הגישה דינה להגרי"ש אלישיב, וטענה שהיא נכדת גיורת, ושגיורה מחדש שלא כדת של תורה, וממילא מותרת לכהן, והעמידו בי"ד חשוב ומובהק ופסק שמותרת לכהן ונישאה לכהן ויש לה ילדים כשרים". ועוד גילו, מעשה באדם ושמו אברהם ברקובסקי, שהתגייר רק כדי לרצות את חמיו היהודי, ולימים נפרד ללא גט מאשתו היהודיה, וזו נישאה ליהודי וילדה שני בנים. כדי למנוע הכרזת הבנים ממזרים, נטען שגיורו של ברקובסקי לא היה גיור מלכתחילה, שכן הוא מעולם לא שמר תורה ומצוות, ולא עוד אלא שהכריז שבכוונתו לאכול חזיר ביום הכיפורים. אילו הופקע גיורו, היו הופכים ילדיה של האשה מנישואיה השנִיים, ליהודים כשרים לכל דבר. אלא שהיה זה הרב אלישיב שהתעקש לקבוע שגיורו של ברקובסקי גיור, ולכן ילדיה מבעלה השני ממזרים. "הגרי"ש אלישיב", חשפו פעילים בש"ס, "עורר סערה רבתי באומרו שכיוון שהצהיר (ברקובסקי) בביה"ד, שהוא מקבל עליו עול תורה ומצוות, אין לנו אחר כוונותיו כלום. ודינו כישראל, וממילא אשתו אשת איש, וילדיה ממזרים". כלפי עסקני העיידה ננקטה טקטיקה אחרת, נשכנית יותר. בכירים ברבנות הראשית ו/או במשרד הדתות החלו לטפטף לתיקשורת, על-אודות הכוונה לשלול ממנה את ההיתר שניתן לה לערוך נישואין רשמיים (מה שעלול היה לגרום נזקים כלכליים כבדים לזוגות מבני העיידה, אם נישואיהם לא יוכרו רשמית), ולפקפק בכשרות מוצרי בד"ץ העיידה (מה שיפגע בפרנסתן של מאות משפחות המתפרנסות מהכשרי הבד"ץ). במכתב ששיגר חזקיהו סאמין, מנהל מחלקת רבנות ונישואין של משרד הדתות לעסקני העדה, נאמר: "בעקבות ... תלונות שהתקבלו עליכם, על אי יישום הנהלים, הנכם נדרשים לתאם איתנו מועד לביקור על-מנת לבדוק את התלונות... אם בתוך חודש לא תתואם פגישה, ניאלץ להפסיק לשלוח אליכם תעודות נישואין ובכך יפסק ההסדר של רישום הנישואין על ידכם". ואילו הרב יעקב סבג, בכיר ברבנות הראשית, הבהיר כי תשקל האפשרות לאסור שימוש במוצרי העדה החרדית. בראיון לרדיו קול חי, אמר הרב סבג למראיינו מרדכי לביא: "יש בעיות של ממש בכשרות העדה החרדית. גוף כשרות שאין בו תקלה ברמה כזו או אחרת, הוא משקר אותך. כולנו יודעים שישנן תקלות. ...שמענו אנשים כאלה ואחרים שקשורים לתחום הזה, ישבו וסיפרו לנו דברים. כרבנות מוסמכת, שחייבת לטפל בכל נושא שמגיע אליה - ביקשנו התייחסות מהם, ותשובה אין... אם העדה החרדית לא תשיב תשובה... אם הנושא לא יוסדר מיידית - הרבנות הראשית תוציא הנחייה לכל הרבנויות בארץ, לאסור שימוש במוצרים של העדה החרדית". הבעיה האחת שנותרה היא העובדה, שלבלרי עיתון הליטאים 'יתד נאמן', הסבורים ברוב יהירותם שיש להם מונופול על התורה, מסרבים לקבל את הסכם הפשרה שאליו הגיעו "מרנן ורבנן" (כך מכונים בעיתונם גדולי הליטאים) וממשיכים מצד אחד לפמפם על "גיורי הכזב" (לטענתם), ומנהלים את מלחמתו האבודה של דון קישוט בטחנות הרוח. ואגב כך מידרדרים כתבני היתד לביזוי תלמידי חכמים: הם, הוד מעלתם רשמני היתד, מחליטים ברוב חוצפה, ממי מקרב רבני ישראל ראוי לשלול את התואר 'הרב'. כך למשל הפך הרב חיים דרוקמן, שהיה מקורב לגיורים הצה"ליים, בפי כתבלבי היתד לחיים דרוקמן, סתם כך, ללא התואר רב לצד שמו, משל היה אחרון פועלי הדפוס של היתד הלא נאמן; וכך גם נהגו כלפי הרב דוד סתיו, רב העיר שוהם ומראשי רבני 'צהר', שהפך לדידו של היתד רק לדוד סתיו. וזאת בשעה שאותם רשמנים נוהגים לפזר בעיתונם תוארי כבוד מופלגים, הרב הגאון למשל, לאברכים שטרם נמחה חלב אמם מעל שפתיהם, אבל נמצאים בצד הנכון של המפה. מצד שני, מי באמת מתחשב בפמפלט ביבים ששמו גזור מן הפסוק: "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ... וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ" (דברים כ"ג י"ד)? אפילו רבני הליטאים, כך לחשה לנו ציפור קטנה, וגם לא בחורי הישיבות הליטאיות, אינם לוקחים אותו ברצינות, ומעדיפים להתרחק מן הכיעור הזה.
