"ההתעללות במחסומים של הגשר בגטו ורשה אינה רחוקה ממה שקורה היום במחסומים שלנו ביהודה ושומרון". ציטוט מדויק ( "הארץ", גלריה, יום ראשון י"ב בשבט תשע"א. 17 בינואר 2011. ) והאומרת זאת איננה אלא ורד בר סמך (!) מנהלת מוזיאון יד מרדכי והאוצרת הראשית שלו. אכן כך ואין פה טעות סופר. מוזיאון יד מרדכי הוא מוזיאון העוסק בשואה ובדגש חזק על מרד גטו ורשה. ויש בו מדריכים מצויינים. אבל מנהלת המוזיאון מוכיחה בדבריה את בורותה במה שהיה בגטו ורשה. בעצם, אולי זו דווקא הבורות המוחלטת במה שנעשה, ביום יום, במחסומים ביהודה ושומרון. (שאני עובר בהם לפחות פעמיים ביום). האפשרות השלישית גרועה הרבה יותר. שההשוואה השקרית הזו נובעת מרשעות פשוטה. רשעות שהמניע האדיאולוגי העומד, כפי הנראה, מאחוריה רק מחמירה את מדד הרשע. כמקובל בהגדרות המשפטיות במדינה באשר לפשע על רקע אידיאולוגי. העיתוי גרוע לא פחות. המוזיאון חנך תצוגות והיערכות חדשה לקראת "יום השואה הבינלאומי". יום שהתקבל ברבות ממדינות העולם. והמסר הזה שבפיה של מנהלת המוזיאון יתקבל בצהלה רבתי על ידי שונאי ישראל. הוא עלול להפוך לצביון המרכזי של יום חשוב ומשמעותי זה. שהרי אם בר סמך (איזה שם בעל משמעות עמוקה), שהיא בר סמכא, אומרת זאת, מי יכול לחלוק. למעשה, נראה לי שהבעייה חמורה יותר. יש פה השמצה של חיילי צה"ל, המאיישים את המחסומים. והפרקליט הצבאי הראשי שותק משום מה ואינו מגן על כבודם. ושונאי ישראל יכולים, באנחת רווחה ושמחה, לשים את הציטוט הזה בראש חוצות. הנה, יהודיה בישראל, המובילה מוזיאון מרכזי במדינה, העוסקת במרד של יושבי גטו מול מדכאיהם הכובשים, יוצרת שוויון בין השניים. אז זו אסמכתא ברורה ובית הדין הבינלאומי, חייב להעמיד לדין את פושעי המלחמה הישראלים, בניהם של היהודים שהיו קרבנות פושעי המלחמה הגרמנים. ונותר לתהות איזה מוח מעוות צריך להיות ליצור אנושי כדי לאמר מה שאמרה הגברת מהקיבוץ הקרוי על שמו של מפקד אי"ל בגטו הבוער. במוזיאון המרבה לצטט את אנטק צוקרמן, שהיה אחד מראשי המרד בורשה, צריך להכיר את התיאור שלו על מעבר הגשר בין חלקי הגטו, על הירי החופשי ביהודים ועל יחס הגרמנים. בעצם אולי עדיף שנחשוב שהגברת פשוט איננה יודעת על מה היא מדברת. מעניין שבימים הללו נלחמת ישראל קשות בחזית ההסברה. אנו מתחננים לאמריקאים להטיל ווטו במועצת הביטחון על החלטת גינוי לישראל, השגרירים שלנו לוחמים באומץ ותוך סיכון עצמי בקרבות של ממש נגד התעמולה הארסית נגדנו, בקמפוסים ובכינוסים והפגנות ברחבי העולם. ואז באים דברי ההבל הללו וממוטטים כל סיכוי לנצח. בעימותים נגד השקרים המסופרים עלינו, באה ורד בר סמך ופגעה בעובדות ובמציאות. ודומני שאלף גאוני הסברה לא יוכלו לבטל את השקר הגדול של מנהלת מוזיאון יד מרדכי. אודה ששקלתי את התועלת בפרסום מאמר זה אל מול הנזק שבדיון המביא לפרסומת גדולה יותר. שמא עדיף שהשטות שלה תיקבר בשקט. אלא, שחשתי שאסור לחשות. הדברים כבר פורסמו וחייבים להוקיע אותם ובעיקר להעמיד את האמת במקומה הראוי. אולי כדי למנוע את האימה שאלתרמן מתריע עליה :" אז יאמר השטן, אכהה את מוחו ושכח שעימו הצדק". למעשה, נראה לי שהבעייה חמורה יותר. יש פה השמצה של חיילי צה"ל, המאיישים את המחסומים. והפרקליט הצבאי הראשי שותק משום מה ואינו מגן על כבודם. אין ספק שהצבא ואנשיו הם גם "עובדי ציבור" שהיועץ המשפטי לממשלה מחויב לעגן את מוסריותם יחד עם מעשי שולחיהם, ממשלת ישראל. ואני מצפה שיתבע לדין את הדוברת. גם בגין לשון הרע והוצאת דיבה. יתכן שתשלום של שקלים כבדים יסכור את פיה ויאפשר סדרות חינוך אמיתיות לחיילים. אני ממתין להתיחסות משרד החינוך, שתלמידיו נשלחים ללמוד במוזיאון. וספק אם הוריהם מודעים לעמדת המנהלת ולהשפעתה על המתרחש שם. והיכן משרד התרבות, שמתקציביו ודאי נהנה המוזיאון. ולמה שותקים אנשי הקיבוץ, אנשי ה"שומר הצעיר" ומזכירות הקיבוץ הארצי. והאומנם התאגדויות יוצאי השואה, ובמיוחד ארגוני הלוחמים בנאצים אינם משמיעים את קולם? ואולי ועדת התביעות ועוד גורמים המעורבים במימון המוזיאון יאמרו את דברם? ויתכן שבסוף עוד נודה לגברת מהדרום על שפתחה את פיה והביאה לפתיחת דיון ציבורי אמיתי שיגדיר את גבולות האמת והשקר ויתחום את קו הגבול בין דיון פוליטי לגיטימי ונכון לבין תעמולת זוועה.
