בהתחשב במסירותו של עו"ד יוסי חביליו לקיום מוקפד של החוק בפרשת בית יהונתן, ייתכן שפסק הדין בעניין כשרות מינויו שלו לתפקיד היועץ המשפטי לעיריית ירושלים עלול להיראות מביך למדיי.

לפני כשלוש שנים הגיש חביליו תביעת דיבה נגד יו"ר ועד העובדים של עיריית ירושלים, ציון דהאן. כבר לפני כשש שנים התריע דהאן במכתב למבקר המדינה כי מינויו של היועץ המשפטי, שנתמך בידי ראש העירייה דאז אהוד אולמרט ומנכ"לו הנאמן רענן דינור, הוא "מינוי תמוה לתפקיד שחרג מכל מנהל תקין". אך העילה העיקרית לתביעה היתה מכתב ששלח דהאן לעובדי עריית ירושלים, בה טען כי חביליו נבחר בניגוד לחוק. כבר לפני ארבעה חודשים דחה שופט בית משפט השלום בעיר את התביעה, אך רק בשבוע שעבר פרסם את נימוקיו. דהאן, על פי בית המשפט, כתב על מינויו של חביליו דברים חמורים, אך נכונים.

בשנת 2000 פרסמה העירייה מכרז לתפקיד היועץ המשפטי. שבעה מועמדים נגשו למכרז, ביניהם חביליו. ועדת המכרזים החליטה שאיש מהשבעה אינו ראוי לתפקיד, אך בכל זאת המליצה לשניים מהמתמודדים שפסילתם היתה גבולית לשוב ולהתמודד במכרז הבא. חביליו לא היה אחד מן השניים.

האם המכרז הבא התקיים? עדיו של חביליו טענו כי היה מכרז נוסף בו לא נבחר איש. דהאן טען שלא היה עוד מכרז. השופט קבע כי סביר שלו התקיים מכרז שכזה הוא היה מותיר אחריו שובל ארוך של ניירת ומסמכים. אף לא אחד כזה הוצג בפני בית המשפט.

מכל מקום, חודשים אחדים לאחר שנכשל המכרז אישרה מועצת העירייה, בתמיכתם של אולמרט ושל דינור, את מינויו הזמני של חביליו דווקא לתקופת ניסיון של שנה. ההחלטה תמוהה, קובע השופט, ומסתפקת במועט. היא אינה מציגה נימוקים למינוי, ואינה מתייחסת להחלטת ועדת המכרזים שלא הסכימה למנות את חביליו זמן קצר קודם לכן.

שנת הניסיון של חביליו היתה עוד רחוקה להסתיים, כאשר לפני תשע שנים החליטה ועדת המכרזים לשנות את טעמה ולמנות לתפקיד את חביליו, במסגרת הליך שאחד המתמודדים האחרים על התפקיד הגדירו כמכרז תפור. השופט שחם קבע כי מינויו של חביליו לתקופת הניסיון לא היה חוקי, שכן דרישת הסף במכרז הראשון, וכן במכרז הנוסף שבמסגרתו מונה חביליו במינוי קבוע, היתה ניסיון ממשי בייעוץ ובחקיקה. עד למכרז הראשון, וממילא עד מינויו במינוי זמני, לא הציג חביליו כל ניסיון ממשי שכזה. במכרז האחרון היה חביליו כבר בעל ניסיון, אך היה זה כתוצאה ממינויו הזמני הבעייתי ליועץ המשפטי בפועל חודשים ספורים קודם לכן. השופט מצא גם טעם לפגם בפגישה שערך עם חביליו רענן דינור, שהיה גם חבר בוועדת המכרזים, ערב המכרז הראשון, פגישה לה לא ניתן בבית המשפט "הסבר המניח את הדעת".

 מחיר ההתנגדות לאקטיביזם

ההכרזה על זכייתה של פרופסור רות גביזון בפרס ישראל השבוע נתפשת אצל רבים כסוג של פיצוי למשפטנית המוכשרת על סיכול מועמדותה לבית המשפט העליון לפני שש שנים. עבורנו זו הזדמנות מצוינת לסקור את פסילתן של מועמדות בולטות לבית המשפט העליון בשנים האחרונות, מה שהביא לדלדולן של רשימות המועמדים משמות נשיים.

בסבב המינויים האחרון לא הוצגה ולו מועמדותה של משפטנית יחידה לערכאה העליונה, ונראה כי המצב לא עומד להשתנות דרמטית בעתיד הקרוב. עם פרישתן הצפויה בשנה הקרובה של השופטת איילה פרוקצ'יה ושל נשיאת בית המשפט דורית בייניש, עשוי בית המשפט העליון להיוותר עם שלוש שופטות בלבד. לשם השוואה, בראשית העשור כמחצית משופטי בית המשפט העליון, שבע במספר, היו שופטות.

המועמדת המבטיחה הראשונה שהוכשלה היתה פרופסור נילי כהן מאוניברסיטת תל אביב. המשפטנית בעלת השם העולמי נתקלה בהתנגדות נחרצת של דורית בייניש. רבים טענו אז נגד בייניש כי היא חוששת ממשפטנית שתאפיל עליה בכישורים ובמוניטין שיצאו לה. חרף תמיכתו הנלהבת של אהרון ברק, הצליחה ביניש להכשיל את מינויה של כהן בשנת 2003. שמה של כהן עלה גם בסבב המינויים שהתקיים שלוש שנים מאוחר יותר. אז הצטרף ברק אל בייניש ומנע את המינוי. ביניש עמדה להתמנות לנשיאה חודשים ספורים מאוחר יותר, וברק סבר שאין לכפות עליה שופטים שהיא אינה חפצה בהן. את מינויה של כהן הכשילה גם התנגדותו הנחרצת של שופט בית המשפט העליון לשעבר, מישאל חשין. בספרה 'העליונים' טענה העיתונאית נעמי לויצקי כי מי שלחש על אוזנו של חשין נגד נילי כהן היה פרופ' אוריאל רייכמן שכהן, בהיותה רקטורית של האוניברסיטה, סירבה לקיים דיון מחודש לשיפור תנאי הפנסיה שלו.

פיצוי על פסילתה בידי ברק | פרופסור רות גביזון | צילום: פלאש90'

את מינויה של פרופ' גביזון הכשיל אהרון ברק בעצמו, אך זכה לכל התמיכה מביניש. המאבק על מינויה של גביזון חרג בהרבה מהמקובל גם במאבקים המרים המלווים בחמש עשרה השנים האחרונות את המינויים לבית המשפט העליון. אם בדרך כלל ההתניה התקשורתית היתה להתייצב לימינו נשיא בית המשפט, הרי שהפעם ברק נאלץ לספוג לא מעט חבטות מהתקשורת. גם שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, נאבקה למענה של גביזון - מאבק ששיתק למשך חודשים רבים את פעילות הוועדה למינוי שופטים. את המחיר הכבד הזה הסכים ברק לשלם, ובלבד שלא תתמנה לבית המשפט העליון משפטנית המתנגדת בגלוי לאקטיביזם המשפטי אותו הנחיל למוסד. זכורה במיוחד התבטאותו האומללה של ברק בכנס של מכללת נתניה שנערך באותה תקופה, בה ניסה נשיא בית המשפט העליון להסביר כי הוא מתנגד למינויה של גביזון שכן היא תביא איתה אל כס השיפוט אג'נדה מוצהרת.

גם דבורה ברלינר, נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב ומבכירי השופטים בארץ, היתה נחשבת למינוי בטוח. בעסקה שנרקמה בזמנו בין הח"כ לשעבר שאול יהלום ובין ביניש, צירף יהלום את קולו בוועדה למינוי שופטים לבחירתה של השופטת עדנה ארבל, חברתה של בייניש, בתמורה למינויה של ברלינר הדתייה לבית המשפט העליון. ברלינר אכן מונתה לבית המשפט במינוי זמני. אך שאול יהלום עזב את הוועדה, ביניש נשארה, והמינוי הקבוע של ברלינר התפוגג לו.