לפני חמישים ואחת שנה הורו שופטי בג"ץ למשטרת ישראל "לנקוט את הצעדים הדרושים כדי למצוא את הילד יוסף שוחמכר, ולכשיימצא - להוציאו מידי המחזיקים בו ולמסרו לידי המבקשים. הצעדים הנ"ל כוללים גם כניסה או פריצה בכל מקום שיש למשטרה יסוד להניח שהילד נמצא בו". למרות ההשוואה המתבקשת מדי שעשה שופט בית המשפט העליון סאלים ג'ובראן, הרי שהפרשה שעתידה לעלות לכותרות העיתונים בעתיד הקרוב רחוקה מאוד מפרשת שחומכר, שהרעישה את מדינת ישראל בראשית שנות השישים. אז הורה בן גוריון על התגייסות מיידית של זרועות הביטחון לאיתורו של יוסל'ה, עד שסוכנת של המוסד פעלה בחשאי מספר חודשים באנטוורפן כדי לנסות ולעלות על עקבותיו של הילד. ואילו היום, לפחות עד לחודש שעבר, לא עשתה משטרת ישראל כל מאמץ ממשי להתחקות אחר עקבותיו של הילד בן ה-12 וחצי, שנעלם לפני שלוש שנים. אולי לא בכדי מנהלות הרשויות את איתור הילד בעצלתיים. מדובר בילד שנולד בבלגיה לאם יהודיה ולאב קתולי. כשהיה בן ארבע התגרשו הוריו, ובית המשפט בבלגיה הפקיד את המשמורת על הילד בידי האם, ואף התיר לה להגר עמו לצרפת. האב ערער, בית הדין לערעורים העביר את המשמורת לאב, ולאחר שנתיים של מגורים בצרפת נתבקשה האם למסור את בנה בן השש למשמורתו של אביו בבלגיה. האם מיהרה להגיש התנגדות בבית המשפט בצרפת, אך לא חיכתה לפסק הדין ועלתה עם בנה לישראל. לאחר שבית המשפט בצרפת פסק גם הוא לטובת האב, ניתקה האם את הקשר. האב הגיש לרשויות בישראל בקשה להשבת בנו על פי אמנת האג להחזרת ילדים שנחטפו בידי הורה, אמנה עליה חתומה גם ישראל. הדיון בעניינו של הילד החל בבית המשפט לענייני משפחה, משם עלה לבית המשפט המחוזי, ולבסוף הגיע לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי. הדיון המשיך בבית המשפט לענייני משפחה ושוב עשה את דרכו לבית המשפט העליון - דרך בית המשפט המחוזי כמובן. כל המסכת המשפטית המייגעת הזאת ארכה יותר משנתיים, וכשהסתיימה הילד היה כבר בן תשע. בינתיים אמו חזרה בתשובה, גידלה אותו כחרדי, ובכל אותן שנים הוא התחנך במסגרות תורניות. עתה נדרשה מערכת המשפט העברית בארץ ישראל לשלוח ילד יהודי חרדי לגדול אצל אביו הקתולי בבלגיה. לא ייפלא אפוא שהילד הצהיר באוזני השופטים כי הוא מעדיף למות מלגדול אצל אביו. מי שעוקב אחרי המלצות המומחים ופסקי הדין השונים שניתנו בפרשה, יכול לטעות ולחשוב כי ליבם של השופטים הפך לרחום יותר ויהודי יותר במהלך השנים. האמת היא כמובן שככל שהזמן חלף הפרשה הפכה לבלתי אפשרית. אם בפני בית המשפט לענייני משפחה נידון עניינו של ילד בלגי חטוף שנותק זה לא מכבר מאביו, הרי בפני בית המשפט המחוזי עמד ילד שומר תורה ומצוות, ואילו בית המשפט העליון נדרש להכריע בשליחתו של נער חרדי אל אביו הגוי, לסביבה אותה כבר לא ממש זכר. כך השופט אסולין מבית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע הכריע באופן חד משמעי כי טובת הילד היא חזרתו המידית לידי אביו בבלגיה. השופטים בבית המשפט המחוזי בעיר, ניל הנדל (היום שופט בית המשפט העליון) וצילה צפת כתבו על החובה להחזיר את הילד לאביו על אף הנזק הנפשי המשמעותי שייגרם לו בשל כך. ואילו השופט אליהו ביתן, בדעת מיעוט, סבר כי אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ועל הילד להישאר בישראל. בבית המשפט העליון השופטת עדנה ארבל קבעה כי בקושי רב היא מכריעה כי הילד יושב לאביו, שהרי הסיטואציה בה הוא יעמוד גובלת בטרגדיה של ממש. אשר על כן היא קבעה שיש להמתין שלושה וחצי חודשים עד סוף שנת הלימודים, בהם יעבור הילד הכנה והיכרות מחודשת עם האב, הכול כדי לרכך את המכה הקשה. יוצאת דופן היתה השופטת אילה פרוקצ'יה. מראה פניהם של נערים יהודים לאו דווקא הצליח לרכך את ליבה בעבר, וכך גם בפעם הזאת. היא הורתה להזדרז ולמסור את הנער לידי אביו בתוך עשרים ואחת יום. השופט ג'ובראן הכריע ביניהם, מיצע, והעמיד את הזמן על חודשיים. אלא שהאם החרדית לא המתינה לאף אחד מהשופטים. שלוש שנים בדיוק עברו מאז פסק הדין בבית המשפט העליון, והילד נעלם. בעת דיון בכתב אישום פלילי שהוגש נגד האם באשמה של חטיפה, היא התגוננה וסיפרה כי היתה בחדר אחר בשעה שצלצלו בדלת והאלמוני שנכנס לקח עמו את הילד ולא שב. בשבועות הקרובים יכריע בית המשפט המחוזי בבאר שבע האם גרסת האם נכונה. מכל מקום, בית המשפט העליון בחר שלא להאמין לה. בהליכים שפתח נגדה האב על ביזיון בית המשפט כתב השופט אליקים רובינשטיין כי: "לא נמסר לנו דבר על מאמצי האם לאיתור בנה, שכביכול אם 'נעלם' צריכה היתה להזעיק שמים וארץ למענו ולא לשקוט ולא לנוח. לא שמענו כי עשתה כן. הגיוני בהרבה לחשוב אחרת. במבט כולל... מסתבר יותר, באופן משמעותי, כי 'היעלמות' הילד אינה מקרית ובלתי תלויה במשיבה". השופט ג'ובראן גזר על האם קנס של 700 שקלים לכל יום בו הנער אינו מועבר לרשות אביו, ורמז כי אם הקנס לא ירתיע הרי שלא יארכו הימים והאם תוכנס למעצר. השופט רובינשטיין כתב שאין זה נסבל שהרשויות לא מצליחות לאתר את הנער, ובמשתמע האיץ בהן לעשות כן. אך מה יעשה השופט אם הללו ייענו לו ויצליחו? האם יצווה לגרור למטוס לבלגיה נער חרדי בר מצווה? זמן שיפוטי יקר בג"ץ פתח את שעריו לרווחה, ואכן עוד ועוד נכנסים בו לדברים גדולים וקטנים, ואפילו לזעירים במיוחד. השבוע נאלצו שלושה משופטי בית המשפט העליון לפסוק בעתירתו של נער שנופה ממצבת המועמדים ביום גיבוש לסיירות. השופטים סירבו להתערב בהחלטת הצבא שלא לאפשר לנער הזדמנות לגשת לגיבוש נוסף. בתחילת היום, בעת ריצה מהירה, חש הנער ברע ופנה למרפאה. שם נבדק והותר לו לשוב לאימון. זמן קצר אחר כך, בעת ריצה עם אלונקות, שוב חש ברע, שוב הגיע למרפאה, ולמרות שנמצא כשיר בריאותית להמשיך, אולץ לפרוש מהגיבוש. הוא קבל לנציב קבילות החיילים, ומשנדחה עתר לבג"ץ. הצבא טען כי הנער נמצא כלא מתאים לתפקוד תחת לחץ פיזי כבד. מכל מקום נראה שלפחות בהקשר של דבקות במשימה הוא לא רע בכלל.
