בעוד ימים אחדים, אור ליום יום ב' הקרוב ולמחרתו, יציין העם היושב בציון את הגדול שבאסונות העם היהודי לפחות באלפיים שנות גלותו – השואה האיומה, שלשונם של בני האדם דלה מכדי לתארה. "אנו עומדים דוממים בפני תופעת השואה ואין בפינו תשובה", כתב הרב יהודה עמיטל זצ"ל, בעצמו ניצול השואה. "ולמרות הכל אנו ממשיכים לדבוק בהקב"ה, אבל תשובה אין". אין שום הסבר רציונלי לאירוע הבלתי רציונלי בעליל. אבל בהחלט יש מקום להסיק מסקנות, והראשונה שבהן היא, ש'חסד לאומים חטאת'. שעם ישראל אינו יכול לסמוך, אלא על עצמו, בבחינת איתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה), אשר בכוחה לעורר, על פי חוכמת הסוד, את האיתערותא דלעילא. שאוי לו למי שיתפרק מנכסיו ויישען רק על חסדו של חוסיין אובאמה, שלאחר שסיים את תקיעת הסכין בגבו של בן בריתו מובאראכ, התפנה להקים את מדינת פלשתין בגבולות 67', שתהיה מדינת 'יודן ריין', על פי מיטב החזון הנאצי; או על יוזמות שלום אירופיות כאלה ואחרות, שאינן מוכנות להפנים, כי מקור הסיכסוך אינו על גבולות אלא על עצם רצונם של הערבים שלא לראות יהודים במרחב שבין הים לירדן, בדיוק כפי שהנאצים חתרו שלא לראות יהודים, לפחות בשלב ראשון, ברחבי יבשת אירופה; ובוודאי שאסור לסמוך על מכחיש השואה אבו מאזן, שטרם חזר בו מעלילת הדם הזו, ושעבודת הדוקטוראט שלו הגורסת כי הציונים עשו יד אחת עם הנאצים לחיסול יהדות אירופה, הינה חומר לימוד רשמי בבתיה"ס הפלשתינים; ו/או על פושע המלחמה איסמעיל הניה, יורשו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, בן בריתו של הצורר היטלר ימ"ש ושותפו לרעיון 'הפתרון הסופי'. כיום אין כבר ספק קל שבקלים, שמדינה ערבית נוספת שתימצא על גבולות אושוויץ (כהגדרתה של היונה המובהקת אבא אבן ז"ל), תוביל את עם ישראל לאבדון, חלילה. מי שחיפש ראיה לכך, יכול למצוא אותה בנסיגה עד המילימטר האחרון מעזה, אשר לא רק שלא הרגיעה את תאוות הרצח של החמאסניקים, אלא אף העמיקה בלבם את התחושה שהנה קרב ובא היום בו יוכלו לממש את אמנת החמאס ולמחוק לחלוטין את מדינת היהודים משטחי דאר אל-אסלאם ('בית האסלאם') מותר לצפות לפחות מחתני פרס ישראל – אם נניח לרגע לקומדיאנטים ולארטיסטים שהצטרפו אליהם – שיבינו סוף סוף, שמשהו דפוק בתוכנה שלהם. שהגיעה העת להחליף דיסקט, לאחר כל נהרות הדם היהודי שנשפכו כאן מאז הפוגרומים שערכו כאן הערבים ביהודים עוד בימי התורכים והאנגלים, ומאז סירובם לקבל את הצעת החלוקה של 1947, ולהבין שהסרבנות הערבית לא תניח להם להחמיץ עוד הזדמנות. מבלתי השאיר לה שריד ופליט. מה שמתכננים החמאסניקים לעשות בשארית הפליטה הנאצית, אינו ראוי לכל הגדרה אחרת, זולת שואה 2. מרחץ דמים מרחץ הדמים שיתחולל כאן חלילה, אם תימסר השליטה על שטחי יהודה ושומרון למדינה ערבית חדשה, ה-23 במניין, לא יפסח אפילו לא על אותם 17 פרופסורים גמורים, חתני פרס ישראל, דוגמת באואר ושטרנהל, שסיפקו גיבוי אקדמי לכמה מאות שמאלנים, אשר אירגנו טקס תיאטרלי הזוי של 'הכרזת העצמאות הפלשתינית', דווקא מול בית דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16, בו נחתמה מגילת העצמאות של מדינת ישראל, לפני 63 שנה. ברוב חוצפתם טענו המתכנסים, המכונים בעיתון השמאל הקיצוני 'הארץ' (22.4.11): 'אנשי רוח', ואינם אלא נמוכי רוח וקצרי רוח, כי אילו בן גוריון היה חי עימנו, אף הוא היה מצטרף למופע הקירקסי. קשה למצוא בורות ורדידות נמוכות מאלה שבפי אותם דמגוגים חלולים, שמתיימרים להעריך ממרחק של 40 שנה, את דעתו של האיש שדווקא הבין היטב את הסכנה האיסלמו-נאצית. נכדו, אגב, ד"ר יריב בן יהודה, איש שמאל לכל דבר, דווקא ראה במופע האימים על המדרגות בשדרה, "נסיון מגונה לכתוב למגילת העצמאות גירסה פוליטית". מותר להם כמובן לחשוב אחרת. זכותם. אבל מותר גם לשאול, מה מביא אנשים מן הסוג החילוני-אשכנזי-מתנשא, המחזיקים עצמם נאורים, דוגמת עמוס עוז, חנה מרון, סובול וגרבוז, שלכאורה חיים במציאות, ואפילו אמורים להבין אותה, לשכנע עצמם ולהשלות חסידיהם, שהקמת מדינה פלשתינית בלב הארץ עם כידונים מכוונים לעבר ירושלים ותל אביב, כפר סבא ונתניה, עפולה ובית שאן, אינה מתכון אמיתי למצב שאינו פחות משואה 2? מותר לצפות לפחות מחתני פרס ישראל – אם נניח לרגע לקומדיאנטים ולארטיסטים שהצטרפו אליהם – שיבינו סוף סוף, שמשהו דפוק בתוכנה שלהם. שהגיעה העת להחליף דיסקט, לאחר כל נהרות הדם היהודי שנשפכו כאן מאז הפוגרומים שערכו כאן הערבים ביהודים עוד בימי התורכים והאנגלים, ומאז סירובם לקבל את הצעת החלוקה של 1947, ולהבין שהסרבנות הערבית לא תניח להם להחמיץ עוד הזדמנות. תיאטרון אבסורד וגם אם נניח שיתרחש החזון המשיחיסטי שלהם, והפלשתינים יקבלו את נוסחת השלום של אובאמה, הרי צריך להיות שוטה גמור כדי שלא להעריך, שתוך מספר שעות מרגע מימוש העצמאות הפלשתינית, ייזמו כאן הערבים מחול חרבות וירי טילים לעבר ריכוזי אוכלוסיה בלב הארץ, מה שיאלץ את צה"ל לחזור אל מוקדי הירי ולרמוס את העצמאות הפלשתינית, כדי למנוע כאן שואה 2. עד כדי כך נסתמאו עיניהם של אלה המתוארים ב'הארץ' במונחים מנופחי חשיבות: "הממסד התרבותי, מלח הארץ, ישראלים יפים", עד שאין ביכולתם לראות מעבר לקצה האף? ונניח שהאמת כולה אצלכם, האם לא שמתם לב, תמימי השמאל הקיצוני, שלהלמות תופי השלום שלכם אין שום הד בצד השני? מה טעם בהתלהמויות שלום, כשבצד השני לא קמים 'שוחרי שלום', 'פלשתינים יפים', אפילו לא אחד (!), שיתמכו בזכותו של העם היהודי להתקיים במדינת לאום משלו (אפילו בגבולות 67')? מה ההגיון בתיאטרון האבסורד הזה כשאפילו בקרב הח"כים הערבים, מנהיגי "ערביי 48'", לא קם אחד שיוותר על 'זכות השיבה' ועל הצפת המדינה במיליוני פליטים, עד לקריסתה. חתירת 'אנשי הרוח' מן השמאל הקיצוני תחת עצם קיומה של מדינת היהודים, עד כדי תמיכה – אם בתום לב ואם בכוונת זדון – במהלכים מקדמי השמדתה, ראויה למחקר פסיכולוגי מעמיק. אבל לא צריך להיות פסיכולוג דגול, כדי להבין שהמופע התיאטרלי על מדרגות בית דיזנגוף משקף את עומק השנאה העצמית שלהם, עד כדי הטפה להושטת הלחי השניה לאוייב, ובכך להכשיר למענו את הקרקע לשואה 2. דווקא עכשיו, ערב יום הזכרון לשואה, ראוי לזכור את האזהרה הגדולה שמתנוססת על כרזה המונפת מעל אחד מן הבלוקים הארורים בלבה של מכונת ההשמדה הנאצית, במוזיאון התופת אושוויץ: "עם שאינו לומד מן ההיסטוריה, סופו לחזור עליה". כמה נכון, כמה נורא, כמה מצמרר.
