עקרון יסוד זה נוהג בשיטת המשפט המודרנית, שמכירה דרך כלל בסמכות טריטוריאלית, ומגבילה את יכולתה של מדינה לפעול מחוץ לתחומיה. לעקרון זה מספר חריגים. הבולט ביניהם הוא דיני המלחמה של המשפט הבינלאומי, המתירים למדינה לפעול, בהתקיים נסיבות מסוימות, גם מחוץ לגבולותיה, בשטח האויב, לשם הגנה על בטחון המדינה. חריגים נוספים נוהגים בדין הפלילי הבינלאומי, המקנה למדינה סמכות אוניברסאלית בעבירות מסוימות כגון עבירות סמים, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. הדוגמאות הבולטות לשימוש שעשתה ישראל בסמכויות אלה הן לכידתו של הצורר אדולף אייכמן וניסיון ההתנקשות הכושל בחאלד משעל. במקרה של בן לאדן המצב המשפטי מסובך קצת יותר. בן לאדן לא היה מעורב ישירות בפיגוע בן לאדן לא היה מעורב ישירות בפיגוע במגדלי התאומים ואחריותו היא שילוחית בלבד, כמי שעמד בראש ארגון "אל קעידה" שאנשיו ביצעו את הפשע המחריד במגדלי התאומים ואחריותו היא שילוחית בלבד, כמי שעמד בראש ארגון "אל קעידה" שאנשיו ביצעו את הפשע המחריד. במשפט הבינלאומי, פעולת מדינה בשטח מדינה אחרת פוגעת בריבונותה ועולה כדי מעשה תוקפנות שניצב בראש פירמידת האיסורים שקבועים במשפט הבינלאומי. החריג היחיד שעשוי להצדיק מעשה כזה הם דיני ההגנה העצמית. כאשר מותחים אותם עד קצה גבול היכולת, ניתן למצוא בהם היתר למדינה לפעול בגדרם גם מחוץ לגבולותיה במקרים חריגים וקיצוניים. תיאורטית, מדינת ישראל, שנמצאת במאבק מתמיד נגד הטרור, הייתה עשויה לראות בחיסולו של בן לאדן מחוץ לגבותו ארה"ב תעודת הכשר למהדרין למדינה לפעול למניעת טרור גם מחוץ לגבולותיה. אך דומה שהשמחה מוקדמת מדי. כמאמר הפתגם הלטיני, מה שאסור לפֶּר - מותר ליופיטר. ובניסוח מודרני: לא כל שמותר לברק אובמה יהיה מותר גם לברק אהוד. בעיני האמריקנים, מתקפת הטרור הרצחנית של ספטמבר 2001 שברה את כל הכללים. כללים שהיו נכונים לפניה השתנו לחלוטין לאחריה. עקרונות היסוד החוקתיים של כבוד האדם וצנעת הפרט נדחו לחלוטין מפני הצורך של האמריקנים לאתר טרוריסטים ולערוך חיפוש פולשני על גופם של חשודים פוטנציאליים. אמנות ג'נבה חוללו חדשות לבקרים במעשי ההתעללות שאירעו במחנה המעצר האמריקני בגואנטמו. כללי הצנזורה החדשים בארה"ב פגעו קשות בעקרון חופש הביטוי והמידע. כשצריך, מסתבר שהאמריקנים אינם מתרגשים מכללי המשפט הבינלאומי, ואלה מכופפים ונמתחים עד למקסימום כדי לאפשר לאמריקנים לנקום באויביהם.
