לפי נתניהו בקונגרס, מספר היהודים בשטחים שהיו לשעבר כבושים ע"י ירדן מגיע כבר ל-650,000, ולמרות זאת טרם נמחק סימן השאלה: ייעקרו? יימסרו לשלטון פלסטיני? זאת, למרות שהסיכויים לכך שואפים לאפס, ולאחרונה נוספו לכך עוד שני נימוקים. "האביב הערבי" מגלה את רצונם הדמוקרטי של העמים – אסלאם מנצח וכובש, מערב מובס וישראל מושמדת. אובמה ראה בכיכר תחריר את האיש מ-גוגל שהתניע את התהליך, אך התעלם מן ההמון שאנס עיתונאית אמריקאית וצעק "יהודיה , יהודיה!" זה האביב, שפתח את רמאללה ואת מעבר רפיח בפני החמאס וסגר "חלון הזדמנויות" למדינה פלסטינית הזויה שאינה אקדח המכוון לרקתה של ישראל. זאת ועוד: הואיל ואירופה ונשיא ארה'ב הם היום פרו-אסלאמים ואנטי-ישראלים, השתכנעו הערבים המקומיים שאין עוד צורך במשחקי השלמה עם ישראל, ואפשר כבר להגיח מתוך הסוס הטרויאני של אוסלו ולכבוש את ירושלים. שכחו, שאת הארץ אפשר להוציא מידי היהודים רק בעורמה ובהעמדת פנים, כי היהודים עדיין כוחם עימם. כבר משני הטעמים האלה בלבד, יכולים המתנחלים לישון בשקט. ובכל זאת, יש חשיבות עקרונית לדיון התיאורטי: גירוש או הישארות במקום, גם תחת שלטון זר? הכל שמו לב , שנתניהו דיבר בקונגרס על התנחלויות שתישארנה בשטח הפלסטיני, כלומר – לא תיעקרנה. כיצד על המתנחלים להגיב על האופציה הזאת, בהנחה שמיצו כל דרך ולא הצליחו לשכנע את העם שעצם הוויתור על המולדת היהודית הוא פשע לאומי והיסטורי? יטענו כנגדם, שמיעוט של מתנחלים אינו יכול להשליט את רצונו על הרוב, וכל עוד השלטון אינו מנסה לעקור אותם ממקומותיהם בכוח הזרוע, גם להם אין הצדקה להתנגד בכוח. הם יוכלו לטעון, שהממשלה מוסמכת לחתום על הסכמים ולבצע נסיגות רק בשם המדינה ואזרחיה, אך לא בשם העם היהודי. וכשם שאין ביכולתה לבטל את ההבטחה "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", כך אין בכוחה לשלול מכל יהודי את הזכות על ביתו הלאומי ביהודה ושומרון, שהוענקה בכתב המנדט של חבר הלאומים – "לעם היהודי". עם זאת, "העם היהודי" לא יוכל, פיזית, לעצור את ירידת המינהל והצבא הישראלים, אך לעומת זאת המדינה הנסוגה תהיה מחויבת להבטיח את חיי היהודים הנשארים שהם גם אזרחיה, ובלעדי כן לא תיתכן כל נסיגה. העולם ידע גירושים בעבר, אך המגורשים היו תמיד אוכלוסי האויב. גירוש אזרחים בידי המדינה שלהם בוצע – לבד מישראל - רק ע'י סטאלין. שליט רמאללה, דוקטור להכחשת השואה מטעם אוניברסיטת מוסקווה, מתעקש על "פלסטין נקייה מיהודים". למה נקל עליו? ובכל זאת, יש המתלבטים האם המצפון הלאומי אינו מחייב להצטרף למדינה, גם כשהיא יורדת מא'י ההיסטורית, והאם מותר להישאר בארץ תחת ריבונות זרה, כשניתן לחיות בחלקיה שנשארו תחת שלטון ישראל? רבה הראשי של חיפה, הרב שאר-ישוב כהן, ביקש מאריאל שרון שלא לעקור את המתיישבים מהרצועה ונימק, שמבחינה דתית המצווה היא "יישוב ארץ ישראל" וקדושתה של המדינה לציבור הדתי-לאומי נובעת מהיותה הכלי להגשמת המצווה הזאת. לכן, כשהכלי חדל לשמש למטרתו, פגה קדושתו (והיהודים מחויבים למצוות יישוב א"י ישירות, ללא תיווך המדינה). מכאן רק צעד אחד לתובנה החילונית, שאלפי שנים התיישבו יהודים בארץ ישראל תחת שלטון זר – מן הפרסים ועד לתורכים - ואילולא הנאמנות הבלתי פוסקת הזאת לארץ, ללא תנאי, גם מדינת ישראל לא היתה קמה. לכן, אם חלילה תחליט המדינה להגלות את עצמה מלב הארץ, יהודים ימשיכו לשמור עליו ויצפו ליום, שבו ארץ ישראל ומדינת ישראל ישובו להיות אידיאה אחת וישות שלמה אחת, לפחות - כמו שצרפת והרפובליקה הצרפתית, למשל, חד הן.
