כל מי שעוקב אחר התנהלותם של הפלגים השונים בציבור החרדי, ועֵר לתהומות הרובצים בין הכיתות השונות, יודע כי שני מחנות היותר צהובים זה לזה, שבשני קצווי הקשת, הם הליטאים מזה והחב"דניקים מזה (מחמת קוצר היריעה לא נתייחס לעויינות של חוגי סטמר לשני מחנות אלה, למרות הקירבה הרעיונית בנושאים מסויימים, כמו למשל תיעוב הרעיון הציוני והתנועה הציונית). התהום הרובצת בין הליטאים לחב"דניקים, קשורה גם לענייני שלימות הארץ. מבלי שנתייחס כאן לעניין המהותי של סוגיית שלימות הארץ (שמהווה כידוע סלע מחלוקת עזה, גם בין שאר חלקי העם היושב בציון), ניתן לומר בגדול, שבעוד שחב"ד מקדשת את סוגיית שלימות הארץ, והרבי מלובאוויטש זצ"ל זעק מרות מעמקי לבו לטובת 'אף שעל', נוחרים הליטאים בבוז כלפי מה שמכונה בפיהם "דת שלימות הארץ". כך למשל כתב השבוע בטאונם הרשמי: "[כבר] בשנת תשמ"ט [שנת ייסוד תנועת דגל התורה הליטאית ביוזמת הרב שך זצ"ל] הבהיר מרן [הרב שך] כי אחת ממטרות קיומה של התנועה התורתית ['דגל התורה'] היא, להתריע ולהתנער מהשיטה של 'ארץ ישראל השלימה'. (יתד, 5.6.11). תמימות דעים מצד שני, שוררת בין הקצוות הללו תמימות דעים במספר נושאים: העויינות הקיצונית המשותפת שלהם לרעיון הציוני ולתנועה הציונית; הבוז המשותף שלהם לעניינים לאומיים: יום הזכרון לחיילי צה"ל ויום הזכרון לשואה, יום העצמאות ויום ירושלים, התפילות בציבור החרדי נוהגים לפטור חילוקי דעות אלה במשיכת כתפיים: "נהרא נהרא ופשטיה". כל נהר זורם במסלול משלו. אבל מסתבר שיש פעמים שבהם אפילו הנהרות הצהובים זה לזה, שוצפים יחד. לשלום המדינה ולהצלחתם של חיילי צה"ל; והזילזול המשותף שלהם בנושאי דגל הציונות הדתית: 'המיזרוּחניקים'. ובכל זאת, יש ביניהם גישות שונות. הליטאים טוענים שאפשר להיות יהודי בלי ארץ ישראל כלל, ובוודאי בלי השטחים. "אלפיים שנה היינו יהודים בלי ארץ ישראל", נהג לומר מנהיגם הרב שך. "עם ישראל הוא עם גם כשאין לו מדינה" (מתוך 'מכתבים ומאמרים' להרב שך). התנערות זו מובילה אותם לעיתים למחוזות רחוקים, כמו למשל הסירוב לקרוא לצבא ישראל בשם צה"ל וההתעקשות שלא להדפיס בעיתונם את עצם צירוף המלים הנחשב בעיניהם כפרני: 'צה"ל'. במקום צה"ל הם כותבים על 'הצבא הישראלי', 'הצבא' ושאר צירופי לשון המונעים איזכור שמו של צה"ל. (השבוע דווקא התפלק להם, במפתיע, צירוף המלים צה"ל בשתי ידיעות בעיתונם, אולי משום ש'וועדת הרבנים' לשמירת טוהר העיתון נרדמה בשמירה). לעומת זאת החב"דניקים פועלים ממש הפוך: פושטים, כשמאפשרים להם, על מחנות צה"ל, כשהם מצויידים בתפילין, סופגניות, אזני המן ועלוני הסברה למיניהם, וגם בהקשרים אחרים מאמצים אל לבם בחיבה את חיילי צה"ל, וזאת למרות שנאמנים עליהם דברי הרבי האחרון, בדבר היותה של מדינת ישראל, בעצם קיומה, גורם המעכב את הגאולה האמיתית: "התקופה בה אנו נמצאים עתה אינה אתחלתא דגאולה, ועלייתם של יהודים רבים לארץ הקודש אינה קיבוץ גלויות, אלא אפשרות של הצלת יהודים בזמן הגלות... הגאולה של שקר אינה נותנת לגאולה האמיתית להתגלות... [וגורמת] להארכת הגלות, גלות היחיד, גלות הציבור, גלות כלל ישראל וגלות השכינה" ('דעת תורה בענייני המצב, ע' 30 ו-36). "החגאות הלאומיות" בציבור החרדי נוהגים לפטור חילוקי דעות אלה במשיכת כתפיים: "נהרא נהרא ופשטיה". כל נהר זורם במסלול משלו. אבל מסתבר שיש פעמים שבהם אפילו הנהרות הצהובים זה לזה, שוצפים יחד. ה'יתד' הליטאי, למשל גאה בהחרמת החרדים את יום העצמאות ויום ירושלים: "ההתנגדות לאידיאולוגיה הדתית לאומית ולרעיונות של גוש אמונים ודומיהם, אינה איזה פרט שולי, אלא עניין מהותי, ששורשה נעוץ בבסיסה של ההתנגדות ההיסטורית לתנועה הציונית ותולדותיה. מי שדוגל בהשקפת התורה, אינו סובל כל תערובת של דעות לאומניות שונות ומשונות, ובפרט כשהן באות בשילוב מעוות של דת ולאומיות, נוסח 'המזרחי' וממשיכי דרכו... לציבור התורתי אין מאומה עם האידיאות המנחות את ההתנחלות החלוצית של חוגי הימין, וכך אין חלקנו בכל טקסי החגאות הלאומיות נוסח 'יום ירושלים' וכד' של החוגים החרד"ליים למיניהם. תהום עמוקה פעורה בינינו וביניהם". (יתד, 5.6.11). פעם הם ממש כמו חב"ד, ופעם הם הפוך מחב"ד. חב"ד לא רק שלא תתייחס בבוז להתנחלויות; היא אפילו תחבק אותן בחום, אבל מצד שני תתנגד בתוקף לרעיון שעומד מאחוריהן, שהוא כלשון ה'יתד': "האידיאולוגיה הדתית לאומית... התנועה הציונית ותולדותיה". חב"ד תוקיר מאוד את מתנחלי הציונות-הדתית, ותקשור כתרים לראשיהם של המתנדבים בעם, אבל אחד מהבולטים שברבניהם, הרב דוד דרוקמן (שהורה לשמעון רוזנברג, סבו של מוישי הולצברג שהוריו הי"ד נטבחו בבומביי, שלא להשתתף בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות תשע"א), יזלזל ויבזה פסקי הלכה של רבניהם ושל רבני הציונות הדתית, שהורו לומר הלל ביום העצמאות וביום ירושלים, מטעמים של הכרת הטוב, ויציג אותם כאחרוני הריקים בשוק, בשם הכוללני המגחך: "הרב רמי וצחי, יובל ותובל". כך, ביהירות חלולה, התייחס כלפיהם הרב דרוקמן, במאמרו "מדוע אינני אומר 'הלל' ביום ירושלים" (אתר 'ככר השבת', 1.6.11), בו הוא מתפלמס בנימה מתנשאת עם "הרב רמי וצחי, יובל ותובל", וטיעוניהם בדבר כפיות הטובה שבאי אמירת הלל, על הנסים ועל הנפלאות, שגמלנו מקבץ נדחי עמו ישראל. ולא נחה דעתו עד שבהתנשאות אופיינית הטיף הרב החב"דניק ל"הרב רמי וצחי, יובל ותובל": "רבני ה'אתחלתא דגאולה'... המטיפים לנו כל כך יפה מוסר בהתקרב יום ירושלים... אתם שלקחתם בלעדיות על הכרת הטוב ועל היפך כפיות הטובה... ב'חגיגה' שסביב חגיגת 'יום ירושלים' ישנו במתכוון או מכח האנארציה נסיון לגרור את כלל שלומי אמוני ישראל לרעיון הלאומי-הציוני-ההרצלאי (עיין ערך: 'ריקוד הדגלים'), עליו כידוע וכמפורסם אין אנו מסכימים... אז הבה נניח את הדברים על השולחן, ובמטותא, אל תטיפו ואל תגדירו את תמונת המצב: 'כפויי טובה' (כלומר: רוב מנין של גדולי התורה והחסידות) מול 'מכירי טובה'. והיות ובירושלים קא עסקינן, אנא זכרו את דברי הרמב"ם: 'לא חרבה ירושלים, עד שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר: ויהיו מלעיבים במלאכי האלוקים'". ביזוי תלמידי חכמים? – קשוט עצמך.....
