ספרה החדש של דינה פורת הוא מִקבץ אקלקטי של מאמרים, שפרסמה פורת, הדנים בזיקת הנהגת היישוב לניצולי השואה. המאמרים פורסמו בבמות שונות החל משנות השמונים של המאה העשרים. שנות השמונים מתאפיינות במגמות פוסט מודרניות, שנשבו מהמחקר האקדמי והעניקו לגיטימציה לנרטיבים השונים של היסטוריונים חדשים ופוסט ציוניים. נרטיבים אלו תקפו את הנהגת היישוב על שכשלה להציל את יהדות אירופה. בהקדמה לספר מתוודה פורת שאכן אף היא תחילה הייתה סבורה כך. אלא שעם הזמן התברר לה שדעה זו אינה מבוססת על מחקר ועיון במסמכים. הדעה נבעה, לטענתה מהצורך להאשים מישהו באסון, האשמה נפלה אם כן על הנהגת היישוב, קרי תנועת העבודה, שלא עשו מאמצים ראויים בהצלה ואחר כך בקליטה. מתוך אג'נדה פוליטית, מחדדת פורת תובנות לאומיות על מקומה של תנועת העבודה בזיכרון הקולקטיבי הלאומי.היא שוללת כל האשמה או הטלת דופי בהנהגת היישוב - קרי תנועת העבודה. אגב כך, היא באה חשבון עם זרמים אנטי ציוניים, מן השמאל הסוציאליסטי ועד הימין הרוויזיוניסטי והימין החרדי. במוקד הספר דנה המחברת בשאלות הבאות: האם שלילת הגולה שימשה קריטריון להצלה? האם האידיאולוגיה הציונית הכתיבה קריטריונים לסלקציה? והאם כשלה הנהגת היישוב קרי תנועת העבודה בהצלת יהדות אירופה? לטענת פורת, נוח היה לבעלי הנרטיבים הלא ציוניים: החרדים הרוצים במדינת הלכה, ימין רוויזיוניסטי ואנשי בונד משמאל שניהלו מאבק עם תנועת העבודה, להתקיף את הציונות ותנועת העבודה שהייתה הגוף המשפיע בשנות המלחמה ולאחריה, באמצעות השואה. שהייתה הנושא הרגיש בחיים הציבוריים בארץ ומחוץ לה. גם ההיסטוריונים-החדשים והפוסט-ציוניים, שלשיטתם הציונות היא עוול! כולם נאחזו בשואה כקרדום לנגח את הנהגת היישוב. לטענת פורת במרכזו של סדר היום הציבורי בשנות הארבעים, לפני הקמת המדינה ולאחריה, עמד בנין הארץ ופיתוחה – לא משום התנכרות או אדישות, אלא משום חוסר האונים להושיע. לא משום שהוחלט שהארץ קודמת, אלא משום שאותה אפשר לפתח, בתקווה שאחרי המלחמה תשמש מקלט לנותרים. ומתוך אמונה שאת היהודים באירופה ניתן להציל במספרים קטנים והצלה בקנה מידה גדול הייתה במוקד הספר דנה המחברת בשאלות הבאות: האם שלילת הגולה שימשה קריטריון להצלה? האם האידיאולוגיה הציונית הכתיבה קריטריונים לסלקציה? והאם כשלה הנהגת היישוב קרי תנועת העבודה בהצלת יהדות אירופה? בלתי אפשרית. הניצולים שהגיעו ולא זכו לטיפול נאות משום הזמנים הקשים והתובעניים. לספר שישה שערים. השער הרביעי דן בבעיית הסלקציה, אחת הבעיות הכואבות הטורדת את החברה היהודית בארץ ובחו"ל. פורת מעלה את הדילמה שבו התחבטה התנועה הציונית על חלוקת הסרטיפיקטים, מי ראוי להגיע. האם ההשקעה בהצלה הייתה פועל יוצא של שלילת הגולה? פורת מחדדת את הפער בין האידיאולוגיה הציונית לבין חוסר היכולת לממש אותה והצורך להשלים עם היש. התנועה הציונית ביקשה לטפח אדם עמל ויוצר בעל ערכים אוניברסאליים. ההנהגה הציונית החליטה עוד לפני המלחמה שעלייה והצלה תיקבענה לפי האידיאולוגיה הציונית והיא תהיה קנה המידה היחיד. שלילת הגולה הייתה יסוד בחשיבה מהפכנית שמתנתקת ממקורותיה ומציבה מולם אדם חדש. השאלה היא האם בזמן השואה המשיכה שלילת הגולה להוות שיקול, גם לאחר 1942, כשבארץ ידעו על ההשמדה השיטתית של יהדות אירופה? לטענת פורת בישיבת הנהלת הסוכנות בסוף יולי 1944 טען בן-גוריון: אם תהייה ברירה להביא יהודים שלאחר המלחמה ישובו מיד לרומניה, או להביא יהודי שיישאר בארץ, אנו צריכים להביא יהודים שיישארו בארץ! בפועל דעתו של בן-גוריון לא התקבלה ולא נערכה שום סלקציה. כשריחפה סכנת מוות הובאו ארצה, עיוור ופיסח, משותק ומשוגע. הרכב הבאים לא הוכרע בירושלים, כי אם על ידי המאבק שנערך בין לא-ציונים, לציונים. הציונות לא יכלה להרשות לעצמה לערוך סלקציה, מי יחיה ומי ימות. לטענת פורת ההצלה בשנות השואה הייתה פועל יוצא של התנאים בשטח. שאותם קבעו הגרמנים ובחלקם, נקבעו בידי בעלות הברית. בהתאם לאינטרסים השונים של כל מדינה ומדינה מבעלות הברית ורצונן להימנע ממה שייראה כמלחמה למען יהודים. בדיקת מהלך הדברים מעלה שהרטוריקה שאפיינה את שלילת הגולה לא ביטלה באמת את מחויבותה הבסיסית של הנהגת היישוב לגולה, גם אם מחויבות זו לוותה ברגשי פטרונות ועליונות. בשום מקרה לא דובר על הפקרת גורמים כלשהם משום שאינם ראויים לפי הקריטריון שהתווה בן-גוריון. הקריטריונים שקבעו את מי להציל, לא מומשו, משום שהשואה והמלחמה, לא אפשרו זאת. בעיית הסלקציה עד היום אינה יורדת מסדר היום הפוליטי. הפרק האחרון החותם את הספר, מתייחס למאבק החרדי נגד הציונות, קרי נגד תנועת העבודה. בפרק זה מתעמתת פורת עם החברה החרדית לזרמיה, וגולשת לאקטואליה. זוהי מסה פוליטית טעונה אמוציות שחורגת מכללי המחקר ההיסטורי. במהלך שנות השמונים האשימו חוגים חרדיים את התנועה הציונית שהייתה שותפה מרצון בהשמדתה של יהדות אירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה. "שותפיו של עמלק" כך נקראת סדרת מאמרים שהתפרסמה בשנות החמישים. אחת החוברות שראו אור בשנות השמונים נקראת "פשעי הציונות בהשמדת הגולה". הביקורת של פורת היא בעיקר נגד הפלג הרדיקלי החרדי של "צעירי אגודת ישראל" הסובבים את חצרו של הרב ש"ך, אחד מהם הוא הרב שיינפלד שטען שדם ישראל הוא שמן על גלגלי המדינה היהודית פורת מנתחת את תפיסת העולם החרדית ביחסה לתנועה הציונית ולמדינת ישראל יחס זה בא בדיקת מהלך הדברים מעלה שהרטוריקה שאפיינה את שלילת הגולה לא ביטלה באמת את מחויבותה הבסיסית של הנהגת היישוב לגולה לביטוי בתפיסה החרדית למשולש שקודקודיו, ציונות-שואה-מדינה. מההיבט התיאולוגי הציונות היא אם כל חטאת! החטא הוא הפרת שלושת השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל ואת אומות העולם במעמד הר סיני. (א) שלא יעלו ישראל בחומה (לא לכבוש את ארץ-ישראל). (ב) שלא ימרדו באומות העולם. (ג) השביע הקב"ה את עובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן ישראל יותר מדי. שתי השבועות הראשונות פירושן שאין לדחוק את הקץ והציונות ששללה את הגולה ודורשת השתלטות ריבונית על ארץ-ישראל היא משיחיות שקר. ומכיוון שישראל הפרו את שבועתם, אומות העולם גם הם הפרו את שבועתם "שלא ישתעבדו בהן ישראל יותר מדי" ועשו את השואה. כך שהשואה היא תוצאה ישירה של הציונות! אין לדעת עד כמה דברים אלו מקובלים בקרב הציבור החרדי הרחב. עבור הזרמים החרדים הלא קיצוניים חלקי המשואה: ציונות שואה מדינה הם פן אחד של מכלול גורמים שאירעו במקביל, ואינם רואים קשר ישיר בין ציונות לשואה. במבט מתנשא מערערת פורת את הנרטיב החרדי כאשר היא טוענת: "כי יחסם של החרדים לאמת ההיסטורית שונה מיחסו של החילוני הרציונאלי האמון על ספקנות, על ביקורת המקורות ומחשבה עצמאית, ועל כתיבה חסרת פניות ככל האפשר, ואילו לאדם החרדי יש מסגרת של אמת ואמונה שנקבעה כבר לפני אלפי שניים; הוא יודע שמשה קיבל תורה מסיני...ותורה זו היא...האמת האחת הנצחית והקבועה...ועל כן כל כתיבה ודיבור באים לשרת את האמונה...ולא עד כמה הם חושפים איזו אמת אובייקטיבית ומשתנה. רק לכתבי הקודש ולדברי הרבנים יש תוקף מחייב. ..." (עמוד 441-442). כמובן שהתנשאות זו סטריאוטיפית וריקה מתוכן ומגלה אי הבנה בסיסית בהלך המחשבה של החרדים, ולכן מטיל צל על כל הדיונים והמסקנות של המחברת בפרק זה. ספרה של פורת הוא פן נוסף בעימות של החברה היהודית ישראלית עם עברה.
