השבוע פורסם מדד דעת הקהל על ההתיישבות ביהודה ושומרון שנערך על ידי מרכז מו"פ שומרון ובקעת הירדן. אפשר כי הנתון המוביל העולה מממצאיו של סקר זה הוא הקישור שעושים רוב הנשאלים בין ביטחון להתיישבות, והחשוב ביותר – בין יסודות אלו, שמאז ומתמיד היוו נדבך מרכזי בחזון הציוני, ובין חובשי הכיפות הסרוגות. בכך מפגינים נתוני הסקר כי ייתכן שבכל זאת יש משהו אשר נעלם מעיניהם של לא מעט חוקרים באוניברסיטאות הישראליות. בין החוקרים מתגלעים לא פעם וויכוחים אקדמיים באשר לטיבו של המעשה הפטריוטי. הגישה הרפובליקנית לפיה הכלל עומד בחשיבותו מעל לפרט נדחקת, בעיקר בחוגי האקדמיה, בפני גישה חדשה לפיה לא זו בלבד שיש צורות אחרות לפטריוטיות, אלא אף צורות חדשות לציונות, ובעיקר – מתן דגש על זכויותיו של הפרט ולאו דווקא על חובותיו. המתנגדים לגישה המעלה על נס את הציונות הוותיקה, זו של החרב והמחרשה, כהתגלמות הפטריוטיות יודעים אף לנתח כיצד דוחפים עצמם חובשי הכיפות ממניעים חומרניים בעיקרם אל קדמת הבמה הצבאית כדי לקנות לעצמם, בבוא היום, עמדה חברתית. יודעי דבר אף מרחיבים ומתארים את התהליך כמאבק לניעות חברתית שהפריפריות בכלל נוקטות בו כדי להגיע לעמדות ההשפעה העתידיות. ציונות, פטריוטיות, נכונות להקריב למען המדינה – כל אלו הם מושגים ארכאיים שרק חוקרים בלתי ביקורתיים בעליל משתמשים בהם כדי להמשיך ולקדש את מה ממצאי המחקר הללו מלמדים כי בעוד שאת האקדמיה, ובפרט אלו שעוסקים בחקר מניעיהם הפטריוטיים של אזרחים, עלינו עוד לנסות ולשכנע, הנה דווקא רבים מן האזרחים כבר משוכנעים. במובן זה יכולים המתנחלים לרשום לעצמם הצלחה לא קטנה במפעל ההתנחלות בלבבות. שהאקדמיה יודעת שכבר מזמן פג תוקפו. אין זו הפעם הראשונה שאני רואה כיצד הסקרים מלמדים כי הציבור עדיין דבק בתיאוריות הוותיקות, ומסרב להתנהג על פי "הידוע" לחוקרים. לא פעם אני פוגש אזרחים הנעלמים מעדשות האקטואליה: אנשי חינוך ששמו להם למטרה להקים קהילות בירוחם ובאופקים, חקלאים ועובדי כפיים שעדיין מאמינים שצריך להפריח שממה בבקעה ובערבה, משפחות שהפרשנות ההופכת את המושג "ייהוד הגליל" לעניין גזעני עדיין לא הגיעה אליהם. וראה זה פלא, אותם אנשים עצמם ששמו את ההתיישבות בראש סדר חייהם הם בדיוק אותם אנשים שמשמשים כמפקדי הפלוגות וכסגני המג"דים ביחידות המילואים. ולצערי, האנשים אותם אני פוגש ומראיין לצרכי הבנת המניעים הפטריוטיים כמעט תמיד חובשי כיפות סרוגות. דווקא מתוך שייכותי למחנה החילוני הרחב אני למד מן הסקר החדש שהציבור, ככלל, יודע להוקיר את תרומתם של מי שהחליטו לשים עצמם בראש המחנה. ממצאי המחקר הללו מלמדים כי בעוד שאת האקדמיה, ובפרט אלו שעוסקים בחקר מניעיהם הפטריוטיים של אזרחים, עלינו עוד לנסות ולשכנע, הנה דווקא רבים מן האזרחים כבר משוכנעים. במובן זה יכולים המתנחלים לרשום לעצמם הצלחה לא קטנה במפעל ההתנחלות בלבבות. במשך עשרות שנים הייתה התנועה הקיבוצית המאגר האנושי הבלתי נדלה של נוער חלוצי; היא העמידה את ההקרבה למען המדינה בראש דרכה הרעיונית. אולם בהנהגה הפוליטית, במקום שבו מקבלים את ההחלטות האמיתיות – שם נפקד מקומה. ראשי ממשלה, שרי ביטחון, חוץ ואוצר באו דווקא ממחנה אחר. למרבה האירוניה, חובשי הכיפות הסרוגות אימצו גם הם כשל חברתי זה: הם ממלאים את התפקיד שנטלו על עצמם להיות החלוץ ההולך לפני המחנה, אך דווקא את המקום שבו יושב כיום מישהו ששם את הרעיון של מדינה יהודית בראש סדר היום הם השאירו לאחרים. ייתכן שעל הכשל הזה יבוא יום וכולנו נצטער. ייתכן שסקר כגון זה המתפרסם כעת יכול לתת תנופה למגמה חדשה גם בשדרה הפוליטית.
