אחרי שלושה הפסדים צורבים, חוזרת ארצה נבחרת הנשים של ישראל בכדורסל בתחושה גדולה של עצב ותסכול. נכזבה תוחלתן לניצחון ראשון, גם אם סמלי, באליפות אירופה. בנסיבות אחרות, זיכרון הטורניר הזה היה נמחק עוד בטרם נשרקה שריקת הסיום שלו. ספורט נשים – בודאי ספורט תחרותי – ממילא אינו מפותח בישראל, ולמעט הצלחות אישיות בולטות (שחר פאר, כבר אמרנו?) אינו זוכה לאזכורים חשובים או לכותרות גדולות. זעיר פה, שורה שם – ולא הרבה יותר מזה. ופתאום התקפה מתפרצת של נעמה שפיר, והיא צעירה ומוכשרת ומצליחה בליגה נחשבת של גדולות, והיא גם – לא יאומן על הפרקט היא אמנם לא ניצחה, ולא היו לה מי-יודע-כמה דקות משחק, אבל הגביע בכל זאת שלנו! היא ייצגה אותנו בכבוד. היא ליהטטה וכדררה וסחררה את ראשנו בגאווה ! – שומרת מצוות ומקפידה בכללי צניעות. יופי של סיפור; יש אקשן, יש צבע. תהיה או לא תהיה כתף חשופה? גופיה עם שרוול או תחבושת אלסטית? הדליקה נרות, שומרת נגיעה? כבר נכנסה או יצאה השבת? עשתה דרכה ברגל או במכונית? האם הספיקה לברך את ברכת המזון לפני שעלתה למגרש? סימני השאלה הללו העניקו עוד כמה דקות של עניין וסקרנות ותהילה וכותרת לנבחרת אובדת העצות. ממילא לא היה ואין מה להוסיף באמת על הג'אמפ-שוט ועל הפיק-אנד-רול ועל כדורי הנבחרת הישראלית שמה לעשות, מסרבים להיכנס לסל. מן גארבג' טיים שכזה... ואני אומרת: אדרבה, תנו לנו עוד קצת שפיר. למרות ההפסדים, דווקא נשאר לנו טעם טוב בפה. הבחורה החביבה והאמיצה הזאת עשתה לנו כבוד גדול. על הפרקט היא אמנם לא ניצחה, ולא היו לה מי-יודע-כמה דקות משחק, אבל הגביע בכל זאת שלנו! היא ייצגה אותנו בכבוד. היא ליהטטה וכדררה וסחררה את ראשנו בגאווה. נעמה שפיר – ובמידה מסוימת גם בת-אל גטרר, שעוסקת בספורט אחר, איזוטרי משהו – תהפוך להיות סמל. מופת ודוגמה לא רק לצעירות דתיות, שהיו שמחות להתפתח בתחומי ספורט שונים ונרתעו מלהשתלב בקבוצות ובתחרויות, אלא גם דגל של עידוד להוריהן. אלה שבולמים אותן, עושים להן חסימה כפולה ומשכנעים אותן – באמצעות סעיף קטן ג' בקיצור שולחן ערוך – שזה לא אפשרי ובלתי ניתן ומי יודע לאן זה מוביל. נעמה שפיר אולי לא תכננה ולא חשבה להיות כזאת, אבל היא מעכשיו דגל. עיני רבות נשואות אליה בגאווה ובאהבה. היא הציבה גבולות, היא שמרה על עקרונות וכל חברותיה מכבדות את אמונתה ודרכה. לפני שאת חוזרת לאוהיו, בואי, נעמה, תני לנו עוד צעד וחצי, שחררי עוד איזה אסיסט, כדי שהרוח הטובה שהבאת עמך והטעם הטוב שהשארת לנו, לא יימוגו כל-כך מהר.
