בקשר לפרשת הרב ליאור אמר לאחרונה השר בני בגין כי קיומו של חופש הביטוי איננו אומר שקיים גם חופש ביזוי. מבלי משים הניח השר את אצבעו בדיוק על מוקד הבעיה; שכן, בלי קשר לעובדה שמר בגין התכוון, כנראה, לנזוף ברבנים על התנהגותם כלפי המשטרה, נכונים דבריו במובן הפוך לגמרי, שכן יש ליקוי מהותי בתביעת נציגי המדינה לחקוררב על תמיכה בספר הלכתי – ויש, בהחלט, משום ביזוי והשפלה בדרכים שבהן נהגו נציגי החוק ברב – החל מהזמנתו לחקירה בנושא. למעשה, לא מן הנמנע שהביזוי שננקט נגד הרב היה הדבר שאותו ביקשו נציגי החוק להשיג מלכתחילה, שכן יש לממסד הממשלתי ענין ברור להכריז על היותם של אנשי הדת כפופים לו. אחד מהכללים הנפוצים בלשונם של אנשי המסורת היהודית מזה דורות הוא "הרוצה את הרב יבוא אליו", שיש בו הגיון, שכל ישר, ומתן כבוד ראוי למעורבים בו. מבחינה זו יודעים מביני דבר כי יכולה היתה המשטרה לבחור לבוא אל הרב ודווקא בשל כך יש בהעדפתה לזמן אותו אליה משום מסר ברור. כי לא ניתן להתעלם מכך שלא פעם הטריחו את עצמם נציגי החוק שרצו לברר ענין כלשהו לביתו של האיש שעימו רצו לדבר ושם בילו את כל הזמן שהיה דרוש לצורך בירור כזה. על רקע זה ברורלכל מתבונן מהצד – וכל הציבור הוא במעמד זה – כי בהחלטתה שלא ללכת לרב הצהירה המשטרה על הדרגה שבה היא רואה אותו ביחס אליה. בהקשר זה, דווקא הצורך שרואים לעצמם ה"בכירים" להצהיר על עליונות שלטון החוק ביחס לרבנים איננה אלא ביטוי של ההכרח להצהיר, בעיצומו של העימות בין שלטון ישראל לדת ישראל, את מיהם רואים כעדיף.
