בקיץ 2009 הוציאו שתי אושיות שמאל, עו"ד אלדד יניב והמחזאי שמואל הספרי, ספרון קטן ומעניין מאוד, אשר כונה בשם "השמאל הלאומי". הספרון, מניפסט משובב נפש אשר ביקש לנסח מחדש, במילים פשוטות, את האג'נדה של השמאל הציוני בישראל, אשר התעמעמה במהלך השנים האחרונות עקב עירובה באג'נדות שמאל אנטי ציוני. הספרון, אשר מציג בשפה ברורה ורהוטה בדיוק את האג'נדה עליה חלוקים מרבית גולשי האתר, מהווה בהחלט בסיס לדיון ער בשאלות הכואבות ביותר העומדות על סדר יומה של המדינה. אלא שהצמד יניב-הספרי לא הסתפקו בספרון, וביקשו להקים תנועה (פעם עוד צריך להתעכב על הכינוי "תנועה" ולתהות מה הופך כמה בני אדם ל"תנועה". כל חמישה אנשים שהוציאו הודעה לעיתונות בשם "תנועה" יכונו? או שמא אתר אינטרנט יפה או דף פייסבוק, שבו ניתן להצטרף לפעילות הוא התנאי?), אשר תיתן כעין "בית" הויכוח הציבורי סביב העסקה לשחרורו של גלעד שליט הוא ויכוח חשוב, העברתו לפסים אישיים של השוואה בין גלעד שליט ליאיר נתניהו לא רק חורג מגבולות הטעם הטוב אלא גם מרדד את הויכוח האמיתי ומונע דיון ראוי בשאלה לאותה חבורה צעירה אשר הזדהתה עם רעיונותיו של הספרון. כל זה טוב ויפה, וכל פעילות אשר יכולה להחיות את השיח הפוליטי בישראל ולהחיות אותו היא מבורכת כשלעצמה. גם הניסיון לצרף צעירים למעגל המעורבות הפוליטית, בדור האסקפיסטי והניהיליסטי שבו אנחנו מצויים, הוא ניסיון הראוי לברכה בפני עצמו. אגב, גם ההפרדה אותה מנסים להוביל צמד החמד הנ"ל בין העמדות הפוליטיות לבין ההזדהות עם המדינה וצה"ל ראויה לברכה. הזיהוי של ימין – בעד צה"ל ושמאל – נגד צה"ל, רע לכולנו. אלא שבשלב זה נגמרות הברכות שבפי. יניב, שידיו רב לו בענייני תקשורת ושימש במשך שנים רבות כיועץ פוליטי, בין השאר של שר הביטחון ברק, עושה הכל על מנת להביא את תנועתו הטרייה לבולטות תקשורתית. אולי מסיבה זו ואולי מסיבות אחרות, הפכה תנועת השמאל הלאומי לתנועה פופוליסטית. נדמה כי בכל מקום שבו מאתר יניב מאבק מוצלח תקשורתית הוא תוחב את אנשיו לשם. המאבק בעד עסקת שליט ממריא, השמאל הלאומי שם, המאבק נגד הטייקונים צובר תאוצה, יניב והספרי מקימים אתר אינטרנט "אנטי טייקוני". בזה כשלעצמו אין בעיה אלא שליניב, הספרי וחבריהם יש סגנון יחודי משלהם, סגנון מתלהם ובלתי ראוי. דוגמה אחת לעניין היא כרזה דוחה במיוחד אשר עלתה בדף הפייסבוק של התנועה, עליה נכתב, "יאיר עדיין חי. בבית". עיצוב הכרזה דמה מאוד לעיצובה של הכרזה (הלגיטימית) של מטה שליט עליה נכתב "גלעד עדיין חי". הדמות בכרזה הוחלפה גם היא מדמותו של גלעד שליט לדמותו של בנו החייל של ראש הממשלה, יאיר נתניהו. הויכוח הציבורי סביב העסקה לשחרורו של גלעד שליט הוא ויכוח חשוב, העברתו לפסים אישיים של השוואה בין גלעד שליט ליאיר נתניהו לא רק חורג מגבולות הטעם הטוב אלא גם מרדד את הויכוח האמיתי ומונע דיון ראוי בשאלה. הקורבן הבא של החבורה סרת הטעם היו הטייקונים, ובראשם נוחי דנקנר. על מנת שלא יהיו אי הבנות, אני אינני נמנה על חוג אוהדיו של נוחי דנקנר. דנקנר מעולם לא שיתף אותי ברווחיו ורשת השיווק שבבעלותו איננה כוס התה שלי. הויכוח על שליטת הטייקונים בכלכלה הישראלית הוא לגיטימי, אך הקמת אתר אינטרנט בשם "נוחי-לנד" היא פחות לגיטימית. בסופו של דבר, מהתקווה הגדולה לשמאל לאומי קיבלנו שמאל פופוליסטי.
