כ' בטבת תשכ"ד, 5 בינואר 1964. ההתרגשות בארץ ובעולם הגיעה לשיאים חדשים. לראשונה בתולדות מדינת ישראל הצעירה, שהיתה אז רק בת 16, הגיע למדינת היהודים החדשה ראש הדת הגדולה ביותר בעולם – האפיפיור פאולוס הששי, קתולי אנטישמי, שהתנגד כל ימיו להכרת הוותיקן במדינה היהודים. האפיפיור סירב להגיע דרך מעבר מנדלבאום בירושלים החצויה, כדי להימנע מלהכיר בירושלים כבירת ישראל, והעדיף לחצות את קו שביתת הנשק עם ירדן (ששלטה אז ככובשת בירושלים המזרחית, בית לחם ושאר המקומות הקדושים לנצרות) דווקא במעבר מגידו (שיש לו משמעות מיוחדת בתיאולוגיה הנוצרית, בסוגיית אחרית הימים). בקו הגבול לא היה אז דבר זולת שדה קוצים, אך ממשלת ישראל טרחה והוציאה מיליונים כדי להכשיר את השטח לקבלת הפנים הממלכתית, שאליה הוזמנה כל צמרת המדינה – נשיא המדינה, ראש הממשלה, הרב הראשי ועוד. האפיפיור, שהיה תלמידו של קודמו פיוס ה-16 שכיהן בימי מלחמת העולם השניה ולא נקף אצבע להצלת היהודים, למרות מעמדו והשפעתו, התקשה לעכל, מבחינה תיאולוגית, את עצם קיומה של מדינת ישראל. מדינת היהודים החדשה הסבה לנוצרים כאב ראש תיאולוגי נורא, משום שעל פי התפיסה הנוצרית ירשה הנצרות את מקומה של היהדות שנועדה להיות מושפלת עד עולם, אך בניגוד לתפיסה כוזבת זו, התהפך לטובה גורלם של היהודים, והם אף 'העזו' להקים מדינה יהודית עצמאית וגאה. עצם קיומה של המדינה היהודית נתפס כרעידת אדמה תיאולוגית בעולם הכפירה הנוצרי. האורח נתן ביטוי למבוכתו, בסירובו להכיר במדינת ישראל. כבר בהגעתו הוא נמנע, למרות קבלת הפנים המפוארת, מללחוץ י כשהודיע הרב נסים מעל סירובו להקביל פני האפיפיור במגידו, רתחה הצמרת המדינית והתקשורתית. גולדה מאיר איימה לפטרו לאחר ביקור האפיפיור. עורך 'דבר' חיים שורר כתב נגדו מאמר רצוף גידופים. כולם הזהירו שהתנהגות הרב הראשי תחולל פוגרומים בקהילות ישראל בעולם. דיהם של מקבלי פניו רמי המעלה. ה'פופ' התעקש שלא להוציא מפיו את המלים 'מדינת ישראל' (שלא הכיר בה) ולא את המלה 'ישראל' (מפני שע"פ תפיסתו הנוצרים הם-הם, עפ"ל, עַם ישראל האמיתי), והעדיף להגדיר את הביקור כמסע צליינות לא מדיני לארץ הקדושה, לפלשתינה. כה גדולה היתה מבוכתו של הוותיקן, שהוא נמנע מלתאם את ביקור ה'פופ' עם הממשלה ולמעשה כפה את הביקור עליה. אבל באותם רגעים של חציית קו שביתת הנשק עם ירדן, ע"י המנהיג הנוצרי הבכיר, לא הירשתה לעצמה מדינת ישראל שלא להעניק לאורח את מלוא תשומת הלב. ראש הממשלה לוי אשכול ונשיא המדינה זלמן שז"ר הטריחו עצמם במסוק צבאי מירושלים למעבר הגבול עם ירדן, ששכן אז בלב הארץ, לקבל את פני האורח שלמרותו סרים מאות מיליונים בעולם. "זהו מאורע שאין לו אח ורע בתולדות העמים", התפייט הנשיא. שהיית האפיפיור בארץ, שנמשכה 11 שעות, זכתה לסיקור בינלאומי נרחב באמצעי התקשורת בעולם כולו, ובעיקר בעולם הנוצרי-קתולי. שני אישים ישראליים גנבו את ההצגה בקבלת הפנים המרכזית: האחד שהיה שם והשני שלא הגיע. מי שהגיע היה הנשיא שז"ר, שטרח להבליט את אמונתו הדתית מול האישיות הבכירה בעולם הנוצרי וציטט בפני האפיפיור את הפסוק המרטיט: "כי כל העמים יילכו איש בשם אלוהיו, ואנחנו נלך בשם ה' א-לוהינו לעולם ועד" (מיכה ד' ה') – ובכך קנה לו שם עולם בחזית הגאווה היהודית; והשני היה הרב הראשי דאז הרב יצחק נסים, שאמור היה לקבל את פני האורח במעמד של 'ראש הדת היהודית', אך החליט שלא להגיע כלל לאירוע, כדי לא לתת יד למצג-שווא של הכפפת היהדות, חלילה, לדת הקתולית. הרב נסים הסביר זאת בכך, שעל פי כללי הטקס, מחוייב האפיפיור להחזיר ביקור גומלין לרב הראשי בלשכתו בירושלים, אם הרב יגיע למגידו להקביל פניו. אך הואיל והאפיפיור צימצם ביקורו ל-11 שעות בלבד, כדי שלא יצטרך ללון בישראל ובוודאי לא לבקר בלשכת הרב הראשי, כי אז – סבר הרב – אסור שהוא עצמו יגיע מבלי שיתקיים ביקור גומלין של האפיפיור בלשכת הרב בירושלים, מה שיצור את הרושם הכוזב, שמעמדם של הדת היהודית וראשה נחותים לעומת ה'פופ' ועל כן אינם ראויים לביקור נימוסין מצידו. הרב נסים, אדם צנוע ועניו, לא היה מוכן למחול על כבודם של תורת ישראל ודת ישראל, וזכה ששמו ייחרט בשל כך בחרט זהב בכותל המזרח של הגאווה היהודית. כשהודיע הרב נסים על סירובו להקביל פני האפיפיור במגידו, רתחה הצמרת המדינית והתקשורתית. גולדה מאיר איימה לפטרו לאחר ביקור האפיפיור. עורך 'דבר' חיים שורר כתב נגדו מאמר רצוף גידופים. כולם הזהירו שהתנהגות הרב הראשי תחולל פוגרומים בקהילות ישראל בעולם. אבל לאחר שהתברר כי הרב הראשי אכן חזה מראש את הביזיון, שבא לידי ביטוי בין היתר גם בסירובו ללחוץ את ידי המכובדים הישראלים, התהפך היחס כלפיו. כולם קשרו כתרים לראשו. שרים וחברי כנסת דיברו על הגאווה היהודית שהפגין. חיזקו את ידיו. רבנים מכל קצווי הקשת ברכו "על עמידתו האיתנה והאמיצה". אירגוני סטודנטים ואחרים שלחו ללשכתו ברכות חמות על עוז רוחו. עיתון 'הארץ' הודה במאמר ראשי שכשם שביקורו של האפיפיור בארץ היה מאורע היסטורי לנוצרים, כך עצם העובדה שהרב הראשי לא קיבל את פניו היה בו משום מעשה היסטורי, ומתן תוקף לעצמאות ישראל. הרב נסים קבע אז מקומו בפנתיאון של גדולי האומה. התיקשורת העולמית כתבה שזו הפעם הראשונה שהיהדות הוכיחה שהיא אינה עוד אחות נחותה לנצרות כי אם שווה בין שוות. היה זה מהלך מחוכם של קידוש השם, ברמה בינלאומית. עלה מבגדד על חמור אולם האמת היא שהרב נסים לא היה זקוק להפגנה זו של כבוד לאומי, כדי להיכנס לפנתיאון הלאומי. כל חייו היו מסכת של עמידה על כבוד ישראל, ועליונותה של תורה. ביום ט' באב השנה, ימלאו שלושים שנה להסתלקותו של מי שכיהן רב ראשי ספרדי והראשון לציון השלישי בתולדות הרבנות הראשית לישראל. קודמו בכהונת הרב הראשי הספרדי במדינת ישראל והראשל"צ היה הרב בן ציון חי עוזיאל, שכבר בחייו סימן אותו כיורשו. הרב נסים, אישיות בעלת שיעור קומה נדיר, היה עשוי ללא חת. היה פוסק שמשנתו קב ונקי. ידע לקרב רחוקים ולהקרין מאישיותו אל כל שדרות העם. עם פטירתו הותיר אחריו שני בנים: פרופ' מאיר בניהו, חוקר ההיסטוריה של הקבלה והשבתאות, הפזורה הספרדית המזרחית והספרות הרבנית במזרח ובאיטליה, שהלך לעולמו בגיל 83 לפני שנתיים; ויבל"א השר לשעבר (משפטים ואוצר) המשפטן משה נסים. הרב נסים נולד בחנוכה תרנ"ו (דצמבר 1895) בבגדאד, וכבר בצעירותו התפרסם כבעל תפיסה מהירה, למדן מופלג. עמד בקשרים עם גדולי הרבנים בכל העולם, לרבות בארץ ישראל ובקהילות אשכנז. דעתו בענייני היהדות, ההלכה והרבנות היתה מכרעת לכל יהודי בבל. עלה ארצה ב-1925, יחד עם רעייתו ויקטוריה, במסע על גבי חמורים, שנמשך חודשים אחדים, והתיישב בירושלים משאת נפשו. בירושלים נקשר עם גדולי הרבנים, ובהם מרן הרב קוק והרב שלמה אליעזר אלפנדרי, זקן גאוני הדור, שרק מעטים נהנו מקירבתו. עד מהרה הפך ביתו בית ועד לחכמים, אך הוא לא הפך את תורתו קרדום לחפור בה, וכמנהג גדולי ישראל הראשונים שלח ידו במסחר לפרנסתו. בקיאותו בהלכה ובהוויות העולם, הובילה אל ביתו את גדולי הרבנים להתייעצויות עימו בתחומי ההלכה והנהגת הציבור. ביניהם היה הרב יוסף שלום אלישיב, שהתשובה אליו מופיעה בספר השו"ת של הרב נסים 'יין הטוב' (התשובה המקורית אבדה וזו המופיעה בדפוס נכתבה כמהדורה בתרא ע"י תלמידו הרב מרדכי אליהו, לבקשת הרב נסים). הספריה התורנית העניפה בביתו, כללה גם כתבי יד נדירים ודפוסים ראשונים בעלי ערך הלכתי ומדעי. בשנת תשט"ו (1955) נבחר לשמש בכהונת הרב הראשי הספרדי. תחילה כיהן לצידו של הרב הראשי האשכנזי הראשון הרב יצחק הלוי הרצוג, ולאחר פטירתו לצידו של הרב הראשי הרב איסר יהודה אונטרמן. עם כניסתו לתפקידו חתר לעצב דרך משלו ביישום הכהונה הרמה, והדבר ניכר בכל דרכי פעילותו. בסמכות הרוחנית שליוותה אותו, לצד אופיו האמיץ וסלידתו מן החנופה, כושר ההתמצאות שלו ופקחותו המעשית – כל אלה סייעו לו להנהיג את הרבנות בתקופה של זעזועים קשים ומבחנים ציבוריים. ביטול המחיצות העדתיות הוא שאף ליצירת הידברות בין כל חלקי העם, גם אלה שנתרחקו משמירת תורה ומצוות. כבר בשנת תשט"ז (1956) החל לסייר בקיבוצים ובערים, ולא פסח על מועצות הפועלים שהיו אז מעוזים של תפיסות עולם סוציאליסטיות שמאלניות, אנטי דתיות בעליל. "לא כנביא מוכיח בשער, מייסר ומצליף, הופיע הרב. הוא חיפש דרך לפרוץ את הדימוי של עולם רבני אליטיסטי כדי להגיע אל הדור הצעיר שצמח במדינה ובקיבוץ, שחינוכו הועמד על גישה שלילית כלפי הדת והאמונה", נזכרים היום אנשי מוסד יד הרב נסים, שהוקם לזכרו בירושלים. "פגישות אלה דיכדכו את רוחו כשגילה בקיבוצים חוסר מודעות ליסודות פשוטים כמו התאריך העברי של מועדי ישראל או אחד מעשר הדיברות. הרב לא נואש. בדברים מכובדים ונעימים שיכנע את הקיבוצניקים להכניס יותר מסורת לחיי היומיום". הרב נסים פעל לקרב ליהדות ציבור אנטי דתי. הוא סייר במפעלים ונפגש עם מועצות פועלים כדי להבין את הבעיות שאיתן הם מתמודדים, ואגב כך ניהל איתם שיחות בענייני רוח ויהדות. פעילותם היומיומית, אמר לפועלים, הינה עבודת קודש: "[המגמה] לבניין הארץ, לעובדה ולשומרה... היא מעיקרי מצוות התורה. חז"ל אמרו: מצוות אינן צריכות כוונה. לפיכך, אלה העושים זאת, בין אם הם יודעים שעצם המעשה הזה הוא מצווה או לא, ובין אם הם עושים זאת לשם מצווה או אידיאל אחר, בעל כרחם הם מקיימים את מצוות התורה". יעד נוסף שנטל על עצמו - ביטול המחיצות העדתיות. ביתו שימש בית ועד לכל החוגים, אנשי ציבור ומפלגה, מלומדים ואנשי כלכלה, דיפלומטים וראשי קהילות מן הגולה. בדרך זו תרם רבות לליבון בעיות יסוד חשובות. הופעותיו הפומביות לא היו דווקא במקומות של שומרי תורה ומצוות. דבריו נאמרו בלשון קצרה וברורה, ורעיונותיו הובעו בבהירות שגם אדם מודרני יכול היה להבינם ולהתרשם מהם. כך הוא בנה גשרים בין אנשי דת ומדע, וביניהם לבין אנשי צבור וחברה, וכך עודד הידברות מועילה ופוריה. "אבא, המשימה הושלמה" הרב נבחר 12 שנה לפני שיחרור הכותל והמקומות הקדושים, אך כבר אז התריע ומחה על שאין מתירים דריסת רגל ליהודי בירושלים העתיקה ואין מניחים ליהודים להתפלל בכותל המערבי. אפילו בנאום ההכתרה שלו התאונן שנבצר ממנו להתפלל ליד הכותל, כמנהג רבנים ראשיים קודמים ביום הכתרתם: "אותה השתפכות הלב, ואותה השראה, היתה מלווה את הרב במשך כל ימי כהונתו, אינה אפשרית, אלא ליד הכותל שלא זזה ממנו השכינה, ולצערנו ולהוותינו אין אנו יכולים לעלות ולהיראות. תפילתי ותפילת כל ישראל, שבעזרת ה' לא ירחק היום ומקומות אלה יחזרו לידינו ושם נעלה וניראה לפני ה', לשפוך שיח ותפילה כאשר עם לבבנו". תפילתו התקבלה בעודנו הרב הראשי והראשל"צ. עם שיחרור ירושלים העתיקה, יזם העברת בית הדין הגדול, שהוא היה נשיאו, לבנין ששכן נוכח פני הכותל הדרומי, הסמוך ללשכת הגזית, שהיתה מקום מושב הסנהדרין. בזכות פעילותו הפכה מדינת ישראל בימי כהונתו, למרכז העולמי הגדול ביותר של התורה. מצב זה אילץ את הרב לענות לשאלות בהלכה שהופנו אליו כמעט מכל קצווי תבל. אלפי תשובות, מהן חשובות ביותר, נתקבצו אצלו, ועם פרישתו החל להכינם לדפוס, ומהם הופיעו כאמור שני חלקים בדפוס, בשנת תשל"ט. פעילותו הציבורית בקרב כלל ישראל עוררה כלפיו ביקורת מצד חוגים חרדיים, שטענו כי הוא ליברלי מדי, וביקשו למנות במקומו את הרב עובדיה יוסף הצעיר. מישאלה זו עלתה בקנה אחד עם שאיפתם של ראשי המפד"ל לקדם בחירתו של הרב הראשי לצה"ל הרב שלמה גורן לתפקיד הרב הראשי, הגם שהיה זה על חשבון הדחתו של הרב אונטרמן. כך חברו להם פוליטיקאים חרדים וציוניים דתיים לחקיקה שהגבילה את תקופת כהונת הרבנים הראשיים. הרב אונטרמן שהיה אז ישיש למדי, נמנע מלנהל מאבק כנגד ההדחה. משפחת הרב נסים לא השלימה עימה וקיוותה שלא יימצא בכל הציבור הספרדי רב שיסכים לשתף פעולה עם המדיחים. על כן גדולה היתה ההפתעה כאשר הסכים הרב יוסף לקבל את המינוי. בעקבות ההדחה התפתחה חרושת שמועות, באשר לקרע בין משפחת נסים למשפחת הרב עובדיה. אגדות אורבניות סיפרו שבמלאות עשור לכהונת הרבנים גורן-עובדיה, נרתמה משפחת נסים להדחת הרב עובדיה, למרות שהתחנן בפני הפוליטיקאים על נפשו וביקש לאפשר לו להמשיך בכהונתו. אבל ליוזמה להדחת הרב עובדיה הצטרפו גם הח"כים החרדיים, שששו על ההזדמנות להדיח אגב כך גם את הרב גורן, שנוא נפשם. האיבה לצמד עובדיה-גורן, כל אחד מהם מטעמים שונים, לא הותירה סיכוי לצמד הרבנים הראשיים לחמוק מהדחה. במסדרונות הפוליטיים טענו כי היה זה משה נסים, שר המשפטים בממשלת בגין, שפעל להדחת הרב עובדיה בתום עשור לכהונתו. אולם עו"ד נסים דוחה טענה זו מכל וכל. הוא מזכיר שראש הממשלה מנחם בגין אמנם צידד בהארכת כהונת הרבנים הראשיים גורן זצ"ל וייבל"א עובדיה, לתקופה נוספת (על פי בקשתם), אך הכנסת דחתה יוזמה זו. בהצבעה, אומר עו"ד נסים, הוא כלל לא השתתף. הצעת בגין נפלה והרב עובדיה נאלץ לפרוש, יחד עם הרב גורן. באותה עת הופצה אגדה ולפיה יזם את ההדחה בנו של הרב נסים, השר (דאז) משה נסים. בספרו של כותב השורות הללו ('ש"ס הרוח והכח', הוצ' אלפא תקשורת, 1998), סופר כי "משפחת נסים, אומרים, לא שכחה לרב עובדיה את האירוע הטראומתי הזה בתולדותיה. אף שפורמלית לא היה הרב עובדיה שותף להדחת הרב נסים, או לכל היותר שותף פסיבי, היא מיקדה בו את כל רגשות התיסכול שלה... משה נסים נשבע בפני אביו הישיש, כי הוא לא ינוח ולא ישקוט, עד שימצא דרך להיפרע מהרב עובדיה. ואכן, במלאות עשור לכהונתו של הרב עובדיה, פעל נסים בנחישות להפסקת כהונתו. מידה כנגד מידה. וזאת חרף תחנוניו של הרב עובדיה בפני ח"כים למיניהם להאריך את כהונתו. האגדה ידעה לספר, שמשהושלמה המשימה, התייצב נסים הבן על קבר אביו, הצדיע והצהיר: 'אבא, המשימה הושלמה. הרב עובדיה כבר אינו יושב על כסאך' (עמ' 32). כיום מכחיש עו"ד סיפור זה וטוען כי אביו מעולם לא ציווה לנקום בתלמידו, הרב עובדיה, אשר אף זכה לקבל מאביו, את ההסכמה הרבנית הראשונה על ספרו הראשון. מכל מקום, הדחת הרב עובדיה-יוסף הובילה להולדת תנועת ש"ס. הרב עובדיה, שמצא עצמו מחזר כעני על פתחיהם של הח"כים, בתקווה לשכנעם להאריך את הקדנציה שלו, למד אז שמוקד הכוח האמיתי מצוי בפוליטיקה. הרב עובדיה חש עצמו מושפל, וציטט את הפסוק: "מכבדי אכבד ובוזיי ייקלו" – פסוק שהיווה את הדחיפה הרצינית להקמת ש"ס, וכל השאר היסטוריה. הרב נסים, שכיהן בתפקיד הרב הראשי עד שנת תשל"ג, במשך ח"י שנים, השיב נשמתו לבוראו בתשעה באב, יום חורבן הבית, שנת תשמ"א, בחצות היום, שמונה שנים אחר הדחתו, ולאחר שהטביע חותמו האישי על החיים היהודיים ועל עולם הרבנות בישראל.
