תגיד, איך אתה, בוגר שכונות משנות השישים של ישראל השנייה, בא ממשפחה מרובת ילדים, המחאה הזו לא בשבילך? למה אינך שם? כך, שלושה שבועות רצופים אני נשאל מכל עבר, ואני לא מתחמק, משיב ועונה ומסביר. לעצמי אני אומר, מה יש פה להסביר? מה לא ברור? מה איני מבין מהו עוני ומהי מצוקה? אלא, שסופו של דבר, ממש כמו תחילתו: הַמְחאה הזו אינה אלא דרישה חצופה להָמְחאה שמנה של כסף צבוע אדום. גם אם יש להיזהר בקביעת מסמרות בדבר התוחלת והתועלת של מחאת השמנת הזו, וגם אם נדמה שאנחנו עדיין בעין הסערה, המחאה לא החלה היום ואף לא מתמול שלשום. מכל צד שנסתכל על הדברים, זהו מאבק אידיאולוגי-תרבותי על זהותה של המדינה היהודית. זהו מאבק בין שְבֵעים המוחים מתוך קופסת השמנת על טיב הקצפת, לבין מי שמסתפק במועט. בין מי שהחומר מסנוור את עיניו ושתי נסיעות חו"ל לא מרגיעות את כף רגלו הענוגה, לבין מי שמסתפק ברגבי מולדת. ראוי להרחיק מעט אל האליל המתעורר של מנהיגי 'המהפכה האדומה', כך הם קוראים לעצמם, קרל מרכס. נכדו של רב ונצר למשפחות פוסקים וחכמי תלמוד, מגדולי האנטישמים, הגדיר את תאוות הבצע היהודית כעיקרון הקיומי של היהדות – סגידה לממון. כך הוא כותב בחיבורו "לשאלת היהודים": "לאומיותו של היהודי היא לאומיות הסוחר, מהו פולחנו של היהודי? הסחר-מכר, מיהו אלוהיו של היהודי? הממון". האם מייסדי המחאה מלבים את מדורת האנטישמיות ומספקים את דרישותיהם החצופות לא מסתכמות בהחלפת השיטה הכלכלית, המדינית, הרוחנית, שהרי רק מטעמים טקטיים הם הסתירו את מה שצינור ביוב לא יכול לעמוד בפרץ אז הוא שופך: את ביבי בשלשלאות, המתנחלים והחרדים אשמים חמצן קיומה? האם הפוסט-ציונים המוחים על איכות הקצפת מתוך השמנת מכוונים לכיליון הציונות? רפרוף קל במניפסט הקומוניסטי מראה דמיון רב בין דרישות החצופים מכיכר המהפכה לבין מה שכתבו קרל מרקס ופרידריך אנגלס: חינוך ציבורי חינם, אחדות הייצור עם החינוך החומרי, הפקעת קרקעות, מס פרוגרסיבי גבוה, ריכוז האשראי בידי המדינה, ריכוז כל התובלה.. אפשר להמשיך ולצטט. ורק מטעמים טקטיים נסוג מעט הצבע האדום מן ההפגנות. הוא נסוג זמנית מאוד. וכשם שהשמאל החילוני הקיצוני ואיתו הכיפות האדומות (מימד, הרב לאו, ציונות ריאלית) ניכס לעצמו את השלום ואת האהבה וההומניזם, הם מנכסים לעצמם את הכחול. כמה מתנאי היסוד של מדינה דיקטטורית הם שליטה על הצבא, על התקשורת ועל הכלכלה. למרבה הבושה, התקשורת כמעט כולה, לא מגויסת, היא לא צריכה צווי שמונה, היא פשוט שם, בליבוי והבערה של המחאה. עכשיו הם רוצים את הכלכלה במיטבה. אחרי הנטל של הקלקלה הסוציאליסטית שהייתה ועדיין כמו אבן רחיים על צווארה של המדינה. ואז, כמו בכל מהלך של תנועת מלקחיים צבאיים, מה שלא הולך בכוח הדמוקרטיה, בא בכוח העורמה. החוכמה להרע שבא מצטיין השמאל, הוא הכפשת היריב באופן אישי, שימוש באמצעים ציבוריים שהשליטה עליו היא מובנת מאליה והדרה מוחלטת של היריב מהבמות המשותפות. ובמילים פשוטות יותר: השמאל לא מצליח לנצח בבחירות אז הוא דאג לנכס לעצמו את בית המשפט העליון, את הבמות, את האקדמיה, התקשורת ועכשיו את 'ההמון'. ואל ההמון הזה מצטרפים דרך קבע חובשי כיפות. המוביל בהם הוא הרב בני לאו. הוא בודאי לא רצה להיות מרגלית צנעני או ענת וסקמן. מה עושה רב בתשעת הימים בשנה כתיקונה? בשנים קודמות טרח הרב לאו להציג מעל כל במה את הפערים "הבלתי נסבלים" שקיימים בארץ, ובהתקרב שלושת השבועות, מנגינת ה'שנאת-חינם' התנגנה בקולות עצומים וצורמים למדי. היא תמיד מגיעה מן הצד האדום הדתי. העצמה מלאכותית של אחד הגורמים לחורבן מסיטה את מרכז הכובד למקום נוח. שהרי רוח הממלכתיות היתה כה עזה שלא היה צריך תקשורת לליבוי. הנה דברים שאמר הרב בני לאו לפני מעט יותר משש שנים: "הפקודה שממשלת ישראל מטילה על המשטרה ועל הצבא לעשות היא פקודה חוקית בעליל. רק מדינה קובעת את הגבולות שלה. ראש ממשלה עם ממשלה נבחרת הם מלכות ישראל. כל מי שמנסה לערער את התובנה הפשוטה הזאת, לא מבין שום דבר בדמוקרטיה." אכן, אריאל שרון וממשלתו הם מלכות ישראל, והיום יש מלכות אחרת. שכח כבוד הרב שהדמוקרטיה ההיא במיטבה לא מנעה מראש הממשלה דאז לפטר שני שרים על מנת ליצור מלאכותי, לדלג על משאל המתפקדים ועוד כהנה ממכמני האתרוגים. האם הרב בני לאו מנסה להוליך שולל את התמימים, את אלה שלא זוכרים? אלא שהטכנולוגיה, פאר היצירה של האדם החופשי ללא מעמסת המרקסיזם עליו, מסייעת לנו לדפדף ולשלוף. זה לא נוח, זה גם לא נעים, יואיל כבוד הרב להוכיח בעליל מהו ההבדל בין שתי המלכויות הללו? כיצד ייתכן שקריאה למרד, למהפכה, לאלימות לא מעניינות את הרב, שהרי הבמה להשמיע דברים תלויה גם מי הם השומעים. נשוב למוחאים. דרישותיהם החצופות לא מסתכמות בהחלפת השיטה הכלכלית, המדינית, הרוחנית, שהרי רק מטעמים טקטיים הם הסתירו את מה שצינור ביוב לא יכול לעמוד בפרץ אז הוא שופך: את ביבי בשלשלאות, המתנחלים והחרדים אשמים. ציטוט קל מהימים שלפני ההסוואה הגדולה: "אם רוצים לעשות מדינת רווחה צריך כסף, צריך עדיפות אזרחית על פני עדיפות ביטחונית. צריך להחזיר את השטחים ולחסוך מיליארדים גם מהחרדים, ואז להשקיע במשהו אחר, אחרת פשוט לא יהיה". הדברים הענוגים הללו נשמעו מפיה של אשת תרבות ותיאטרון. האם הרב לאו לא שמע את דבריה? אלה המתגאים במחקרים אינסופיים על הבנת האחר וסיוע לאחר, נעצרים בדיוק במקום בו מרגלית צנעני וחבריה שירדו למחתרת מפחד הבולשביקים נעצרו. דממת האחידות לא העיקה על אוזניו של הרב לאו. אלה אשר עשו כל שביכולתם להביא מהגרים ולעשותם עבדים שחורים ולהשלותם שהנה הם באים אל גן העדן, אלה אשר אהבת הגר והאחר היא נייר לקמוס להדרתו מתחומי המחייה והיישוב הפרטיים, הם אשר מוחאים על אבדן חלק מהקצפת בה הם חיים. במקום שהרב לאו יינצל את הבמה שניתנה לו לדרוש מצאן מרעיתו הרחב וההומוגני, מעט צניעות, מעט הבנה, מעט צמצום, הסתפקות המועט, ניצול משאבים – כל אלה באים מפיו של הרב בימים רגילים – הוא מסייע בידם לדרישה מופרכת של מהפכת צדק חברתי. יכול היה להביא את סיפור יציאתו של רבן יוחנן בן-זכאי, שאותו הוא מעריץ מאוד, יחד עם תלמידיו. הם רואים את בתו של נקדימון בן-גוריון, אחד משלושת העשירים המופלגים בתקופה ההיא, לפני 1943 שנים, מנסה ללקט זרעונים של שעורה שלא התעכלה בגלליה של בהמה ערבייה. יכול היה להכניס אותם לפרופורציה אם לא לשנים ההם, אז לפחות לשנת 1943, פחות משבעים שנה לאחור, לימים בהם אפילו גללים של בהמה לא היו. במקום לברך על הטוב והשפע ולנתבו אל עניי האמת, הוא מרעיף על ראשי המוחאים שחמאת הנסיעות לחו"ל נמסה מעל ראשם וצ'ה גווארה הוא אלילם, שבחים, ומברך, ללא שם ומלכות כמובן, כאילו שהנביא ירמיהו השני, זה מספרו המפורסם, החליף מחלצותיו. אין יום ואין שנה שהרב בני לאו וחבריו מצדק חברתי היושבים במעגלים מאוד הומוגניים שלא מטיפים לחשבון נפש. מותר שהרב וחבריו לדעה יבדקו היטב בציציותיהם, עוד לא מאוחר.
