"אתם יכולים להירגע, אין שביתה בספטמבר" – חוזר ומודיע בקולו המוכר, בתשדיר "חגיגי" מיותר ויקר, אדון רן ארז, ראש הסתדרות המורים, לקראת פתיחת שנת הלימודים. הנה כי כן חידוש בארצנו: "אין שביתה" – זה הניוז, זו החדשה, וכדי להעצימו חוזרים עליו בגאווה בלתי-נסתרת חזור ושדר ברשת ב'. הניוז האמיתי העולה מהתשדיר הוא שאני, רן ארז, חי וקיים, ותשמעו ממני ברצונכם ושלא-ברצונכם, בין בשביתה ובין באי-שביתה. אכן, שיעור מאלף לתאבי פירסום. אבל מה שחשוב יותר היא עצם העובדה, שמ"ספטמבר האיום", המתדפק בשער, נחסכה מאיתנו צרה אחת לפחות: שביתת לימודים בפתח השנה החדשה. שהרי ספטמבר הקרוב הוא חודש מלא פורענויות, כך מהלכת עלינו אימים התקשורת, שתיים מהן בולטות במיוחד: "הפגנת המיליון" במוצאי שבת שבה מאיימת על בית ישראל דפני ליף מכפר שמריהו הדווייה, וההכרזה על "המדינה הפלשתינית" שבה מאיים עלינו אבו-מאזן מרמאללה. זוכרים את "הפגנת המיליון" בקאהיר? כן, כן, זו שהתרחשה ביום ששי מול שגרירות ישראל במצרים. מה לא פימפמה התקשורת בימים שקדמו לאירוע. זו תהיה הפגנת-זעם חסרת תקדים בהיקפה, ביטוי של גל השנאה לישראל הגואה בציבוריות המצרית. אמנם, אין להכחיש. במצרים שלאחר מובארק רבו שונאינו. הם מבטאים את עוינותם בשריפת דגל ישראל, בקריאות מתלהמות לניתוק הקשרים ול"נקמה". ואולם ביום ששי באו בקושי אלף מצרים מוסתים להשתתף ב"הפגנת המיליון". במוצאי-שבת הקרוב, וזה כבר בתוך ספטמבר, יהיו בוודאי בחוצות תל-אביב יותר מפגינים מאשר מה יהיה במוצאי-שבת הבאה? קשה להתנבא באשר למספרים, אבל התחושה היא שזו תהיה הפגנת-נטו של השמאל הישראלי, כשבתוכו יבלטו חניכי תנועת הנוער הסוציאליסטיות, מהפכנים מקצועיים מכל אגפי השמאל הקיצוני והקקיוני, שרוצים בהפלת הממשלה בכל מחיר, תחת הכיסוי של "צדק חברתי". בקאהיר בשבוע שעבר. גם הפגנה עתידית זו מתוייגת בתקשורת ועל-ידי המארגנים כ"הפגנת המיליון". הם לא מהססים לתייגה כך למרות האכזבה של מוצאי שבת האחרונה, כאשר אלפים בודדים נענו לקריאות מנהיגי המחאה לצאת לעוד מצעד לשום-מקום. קודם לאותו סיבוב מאכזב במחאה בת החודש-וחצי, חזרה התמונה התקשורתית על עצמה בשבת ובמוצאי-שבת: שדרי הטלוויזיה בכל הערוצים עשו כל מאמץ לשרת את המארגנים, לחמם את הזירה לקראת חידוש הפגנת מחאת האהלים, סיפרו שוב ושוב על הנואמים, על האמנים, על הזמרים ועל יתר האטרקציות, כולל זו ששמה נועם שליט, כשהם מאפשרים למרואיינים לקרוא ישירות בשידור חי להמונים לבוא ולהצטרף למצעדים ולכינוסים – אך לשוא. מה יהיה במוצאי-שבת הבאה? קשה להתנבא באשר למספרים, אבל התחושה היא שזו תהיה הפגנת-נטו של השמאל הישראלי, כשבתוכו יבלטו חניכי תנועת הנוער הסוציאליסטיות, מהפכנים מקצועיים מכל אגפי השמאל הקיצוני והקקיוני, שרוצים בהפלת הממשלה בכל מחיר, תחת הכיסוי של "צדק חברתי". דגלים אדומים, כרזות ילדותיות של "השומר הצעיר" ותמונות-קריקטורות של נתניהו שיתנוססו ברמה, יבהירו לכל מי שטרם תפס, מהי המגמה, מה המטרה, מי ומה מאחורי כל ההתפרקות הזו. הציבור ברובו הבין כבר מזמן, כי מחאת האהלים (הריקים ברובם) אינה אמינה, אינה ממוקדת, אינה רצינית, אינה ראוייה. רבים מן המשתתפים בה הינם בטלנים חסרי-תקנה, שאינם תורמים לחברה וליצירה, מעלים דרישות מופרכות. וכן, תמיד אותם פרצופים מיוזעים מאחורי השדרנים שמדווחים "מן השטח". כמה משעמם. זוהי הפגנה המונהגת בחוסר אחריות לאומית ומתוך מטרה פוליטית חד-משמעית. אז נכון, צפויים יותר מפגינים נגד ממשלת ישראל בתל-אביב מאשר היו בהפגנה נגד ישראל בקאהיר, אבל הדעיכה של ה"מחאה" המלאכותית בקרבנו כבר ברורה לכל, ארסנל התירוצים כבר מתמלא. ועוד בספטמבר: במהלכו יכריז האו"ם על הקמת "מדינה פלשתינית". גם נושא זה מעורר התרגשות בתקשורת שלנו ובחוגי האופוזיציה. לא עצם ההכרזה וההחלטה באו"ם האנטי-ישראלי צריכים להדאיג, אלא ההשלכות שיהיו לכך בשטח. הטרור שחזר והרים ראש, בין אם בגבול עם מצרים, בין אם במטחי קטיושות לעבר ישובי עוטף עזה, ובין אם בנסיון הרצח בלב תל-אביב, עלול רק להתגבר, בהשראת אותה הכרזה בינלאומית. במצבים כאלה כבר היינו, גם התגברנו. ועם זאת, תקום לה פה מדינת טרור "רשמית", חסרת כל סיכוי לקיום עצמאי. כתוצאה מכך, והודות לאירגון האו"ם, הסיכסוך עלול להתחמם. צריך להודות ביושר: אין לממשלת ישראל הרבה מה לעשות עוד, כאשר מראש ברור, כי אין אפשרות למנוע את הרוב האוטומטי נגדנו. אבל "מדינה פלשתינית" איננה סוף העולם. שהרי צה"ל ישאר על עומדו ויעשה הכל כדי למנוע הפיכת יו"ש ל"חמאסטן" דוגמת עזה, הגם שיקראו לה מעתה "מדינה". אז כמו שאמר רן ארז, "אתם יכולים להירגע". גם האיום האסטראגי מהאו"ם וגם האיום החברתי מכיוון רוטשילד, לא יזעזעו את אמות-הסיפים שלנו. צריך רק לקוות שהגברברות דפני וסתיו, חביבות התקשורת, לא יעלו מדרגה את הפגנתן הנוספת והפעם על מסלול של אלימות נגד רשויות החוק והשלטון. ומנגד – ולהבדיל - סמוכים אנו ובטוחים כי צה"ל ושאר זרועות הביטחון יידעו לבלום כל נסיון להעלות את רף הרצחנות הפלשתינית נגד כלל אזרחי ישראל. ואל נשכח: סוף ספטמבר הוא גם ראש השנה היהודי וראשית הסתיו. הנה קרן אור, נקודת תקווה, לפחות בסוף חודש זה בלוח השנה הלועזי. נקווה שבעת שנחוג את ראש השנה שלנו הבעל"ט ונברך זה את זו ב"שנה טובה", יהיו כל הצרות כבר מאחורינו, נבואות האימים התקשורתיים יתגלו לכל היותר כסופה ולא כהוריקן (ראו פרשת "איירין"), המפגינים יירדו מכל הסולמות ויפרקו את אהליהם (יסייעו להם הגשם-שלוואי-ויבוא וצניחת הטמפרטורות), והעיקר - שכולנו נתעשת ממשוגות שלהי קיץ תשע"א המתישים את השכל לכמה חובבי-צרות בתוכנו.
