בשנות הארבעים המאוחרות, כשבלונדון שימש קלמנט אטלי, אדם אפור ושתקן, ראש ממשלת בריטניה, היטיב סיר וינסטון צ'רצ'יל, גיבור מלחמת העולם השניה, לבטא את אישיותו של יריבו הפוליטי: "לדאונינג 10 (מקום מושבו של ראש הממשלה), הגיעה מכונית ריקה, וממנה יצא קלמנט אטלי".

תופעה דומה מתרחשת מידי יום בירושלים. מאז ה-31 במארס 2009, עת הושבע יעקב נאמן לתפקיד שר המשפטים, מגיעה מידי בוקר למשרד המשפטים ברחוב צאלח א-דין בירושלים מכונית ריקה, ומתוכה יוצא יעקב נאמן, השר שהוא למרבה הצער הכי פחות נאמן לשליחותו המיניסטריאלית ולשולחיו. למי בעצם נאמן האיש הזה? למדינת ישראל? לראש הממשלה? לעמיתו שר החוץ שדרש למנותו? לשאר השרים? לציבור שהוא אמור לפעול בשליחותו? לא בטוח. יותר סביר להניח, על פי מחדליו, שהוא נאמן במשתמע לשלום עכשיו, למרצ ולבצלם.

בדיון מיוחד של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, השבוע, התברר שאת ההרס האכזרי, באישון לילה, של שלושה בתים פרטיים שבנו במיגרון שלוש משפחות במיטב כספן ללא כל סיוע מהמדינה, קידמה בהתלהבות עו"ד אסנת מנדל, מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, פקידה של נאמן. לאחר שכוחות צה"ל והמשטרה הגיעו למיגרון במירמה (הם הרדימו את המתיישבים והמועצה האזורית בסיפורי מעשיות על התארגנות הכוחות לתרגיל כנגד התקוממות פלשתינית ב-20 לספטמבר), הזדרזו המתיישבים ופנו לבג"ץ וזכו לצו מניעה שעליו חתם שופט ביהמ"ש העליון ניל הנדל. במצב זה נשללה מהכוחות האפשרות המשפטית לפעול כנגד מיגרון, ולמעשה הסיפור היה צריך להסתיים עד לדיון בנושא בבג"ץ.

אלא ששר הבטחון (שאינו אלא סר הבטחון, אבל זו אופרה אחרת), הזעיק את עו"ד אסנת מנדל, וזו ערערה על החלטתו הקודמת. הנדל קיבל את העירעור של מנדל וקבע כי "לאחר קבלת תגובת המדינה, לרבות התייחסות להשתלשלות הליכים קודמים בעניין, הפעילות שבוצעה בשטח, הערכת שר הביטחון ואלוף הפיקוד בדבר קיומו של חשש לפגיעה בגוף ובנפש, הנני מורה על ביטול הצו הארעי שניתן היום".
יוזמי הפשע באישון לילה, בידי חיילים ושוטרים לובשי שחורים, שהופעתם הזכירה תקופות חשוכות בדברי ימי ישראל, לא הסתפקו בכך, אלא אף פעלו להשפיל את המגורשים. לאלף השוטרים והחיילים מבצעי הפוגרום, הם הצמידו קבוצת פועלים ערבים, שהסתערו ראשונים בחסות הצבא והמשטרה על תכולת הבתים הפרטיים, ופירקו וארזו כל מה שזז.

צדק של פיראטים

במלים אחרות: בשעה 3.30 בבוקר, לא היה קיים שום צו משפטי לביצוע ההרס, זולת להיטותה השלום-עכשווית של הפקידה הזו ממחלקת הבג"צים, כפיפתו של אדון נאמן, להרוס ולגרש בכל מחיר. ברוב התלהבותה להסיר את צו העיכוב של השופט הנדל, עקפה מנדל, על פי דרישתו של שר הבטחון אהוד ברק, את השר הממונה עליה יעקב נאמן ואת הנוהל שהתגבש בשנים האחרונים בדבר חובתה ליידע את מזכירות הממשלה בטרם מתבצעת עוולה בסדר גודל כזה. צמד הפירומנים מנדל-ברק, בחסות האין-דין-ואין-דיין, ובצל האדישות של נאמן שישן אותה עת שנת ישרים, ביצע צדק של פיראטים, וחגג על הריסות הבתים מול הזאטוטים הבוכים והאמהות הדומעות. 

יוזמי הפשע באישון לילה, בידי חיילים ושוטרים לובשי שחורים, שהופעתם הזכירה תקופות חשוכות בדברי ימי ישראל, לא הסתפקו בכך, אלא אף פעלו להשפיל את המגורשים. לאלף השוטרים והחיילים מבצעי הפוגרום, הם הצמידו קבוצת פועלים ערבים, שהסתערו ראשונים בחסות הצבא והמשטרה על תכולת הבתים הפרטיים, ופירקו וארזו כל מה שזז. לא צריך הרבה דמיון כדי לחוש מה עובר על קציני מילואים קרביים בצה"ל וילדיהם הפעוטים, למראה בני דודנו המתנפלים בששון על רכושם ועושים בו כבתוך שלהם. חסרה היתה רק צעקת הקרב הערבית: 'דאולה מענא!' (הממשלה איתנו – כך צעקו הפורעים כשממשלת המנדט עודדה אותם לפרוע פרעות ביהודים).

אבל חוסר הצדק שבסיפור החל עוד זמן רב קודם לכן, כשהמדינה בתשובתה לבג"ץ, בעתירת שלום עכשיו, טענה כי אדמות מיגרון הן אכן פלשתיניות פרטיות. היתה זו מלכתחילה טענת הבל משום שמדובר באדמות טרשים שמעולם לא עובדו, שחולקו ע"י המלך חוסיין בשנת 1965 לערך לערבים, כדי לגבות מהם ארנונות, ותוך אזהרה שמי שלא ישלם את הארנונות ו/או לא יעבד את האדמה, יפסיד אותה משום שבמצב זה תשוב הקרקע לידי בית המלוכה הירדני. אבל המדינה התעקשה לטעון בבג"ץ שמדובר באדמות פרטיות - עד כדי כך 'פרטיות', שאפילו בעליהן-לכאורה, שאותרו בדי עמל ע"י שלום עכשיו, כלל לא היו מודעים ל'בעלותם' עליהן.

המדינה טענה? לא מדוייק. מי שטען בשמה טענת הבל זו, היתה, איך לא, הפרקליטות, השורצת אנשי שמאל לרוב. וכך קרה שוב, שחבורת פקידי מדינה אוהדי שלום עכשיו, שולטת על 'עמדת המדינה', מנהלת את המדינה ומכתיבה למדינה להודיע בשמה לבג"ץ, שהצדק עם העותרים. הרי ברור מראש שהכי פשוט מבחינת השמאל הקיצוני לטעון שמדובר באדמות פרטיות, ולהסתיר את העובדה שחולקו ע"י חוסיין וחזרו תיאורטית לבעלות בית המלוכה, משלא טופלו עשר שנים. מצידם יכול גם הכותל המערבי לחזור ל'בעלות פלשתינית'. 

אין פוצה פה

העוולות המשפטיות הנעשות כמעט דבר יום ביומו כנגד מדיניותה הרשמית של הממשלה, וכנגד אזרחים ישראליים – שאינם מנערי נוער הגבעות אלא הכי נורמטיביים שאפשר, מייצגי הקו הכי 'ממלכתי' מבית מדרשו של הרב צבי טאו – ע"י שלטון הפקידים במשרד המשפטים, לא היו יכולות לצאת לפועל, אילו השר הממונה על המערכת, היה מתעשת ומכריז שיש בעל בית למשרד.

אבל מה שקורה בפועל בממלכתו של השר נאמן הוא, שאיש הישר בעיניו יעשה, ואין פוצה פה ומצפצף. נאמן כנראה התעייף, ואנשיו מנצלים חולשתו. מצד שני צריך לומר שהשתלטות השמאל הקיצוני וידידי שלום עכשיו על משרד המשפטים, לא החלה בזמנו. עוד לפניו עשה בו השמאל הקיצוני שמות. כך למשל עורכת הדין טליה ששון, התנכלה במסווה של משפטנית אובייקטיבית להתיישבות, עד שפרשה וחשפה מיקומה באגף השמאלי של מרצ.

ששון עכשיו רגועה. יש לה ממשיכים. אסנת מנדל אינה לבד. לצידה מכהנים פקידים הזויים, שאיש לא בחר בהם, ואף על פי כן מנתבים את עבודת משרד המשפטים נגד המדיניות הרשמית של הממשלה, למרות שתפיסת עולמם אינה זוכה לתמיכה של יותר מ-3% בציבור הישראלי. 

מתנה: רכבת לעזתים

כך למשל עו"ד מלכיאל (מייק) בלאס, המשנה ליועץ המשפטי. הוא האיש שניהל את המאבק המשפטי לסגירת ערוץ 7, ולאחר מכן היה האדריכל המשפטי של חוק ההתנתקות, תוך פעילות להקטנת הפיצוי למגורשים מישובים חצי רשמיים (כמו שירת הים) בגוש קטיף. הוא האיש שהורה כי אסור למדינת ישראל להשתמש באזורי יו"ש 'לצרכים כלכליים', ולכן אסר על עירית ירושלים להקים אתר פסולת באבו דיס, וזה מכבר הורה למדינה להקפיא את סלילת קו הרכבת המהירה מת"א לירושלים, מפני שהמסילה החדשה חוצה את הקו הירוק, לאורך 250 מ' בלבד, למרות שבכלל מדובר במינהרה תת קרקעית, שאינה פוגעת בפני השטח. איך יוצאים מהסבך? בלאס העלה הצעה גאונית: לפצות את הפלשתינים בבניית קו רכבת מרמאללה לעזה. כך תקע את הנחת מסילת הברזל המהירה לירושלים עד עצם היום הזה.

כוחו של בלאס, האיש החזק במשרד המשפטים, הוא ממש בלתי מוגבל. הוא קבע שביו"ש ניתן לפנות מתיישבים ללא הליך משפטי גם לאחר 3 שנים של אחזקה בקרקע (במקום 30 יום בלבד שבחוק הישראלי), ולאחר שגם תעלול זה לא קידם הורדת חקלאים יהודים ביו"ש משדותיהם וכרמיהם, שיכנע את אלוף הפיקוד להאריך תקופה זו לכדי 5 שנים. עכשיו מדברים על הארכת הסמכות לגרש יהודים גם אחרי 10 שנות עיבוד הקרקע. בלאס הוא זה שטירפד הצעת חוק של ח"כ אורי אריאל, לפצות יהודים ששטחי קרקע בבעלותם נמסרו במסגרת הסכמי אוסלו לפלשתינים.

בלאס, האיש הכל יכול במשרד המשפטים, מוכר היטב ליעקב נאמן. במסגרת תיפקודו, לפני היותו שר, כעו"ד פרטי, הגיע נאמן להסכם עם המדינה בדבר חידוש החיים היהודיים בשוק של חברון. עד שבא בלאס וכתב חוות דעת שטירפדה את ההסכם, והיכתה קשות את התפתחות הישוב היהודי בחברון.

הסכמה שבשתיקה

גם בלאס איננו בודד בצמרת. דיו רב נשפך על אודות התנהלותו החד צדדית של רודף המתנחלים הידוע שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה והאחראי על הצרת צעדי המתיישבים. אבל לעומת זאת חמקה מעין הביקורת הציבורית עו"ד רונית לוין, לשעבר  יועצת משפטית במינהל האזרחי, שמעלליה הנפשעים לשלילת זכאותם של יהודים להתיישב בקרקעות פנויות ביו"ש, נחשפו אך במקרה, הודות למאמר שהיא עצמה פירסמה ובו העניקה לעצמה טפיחת שכם על העוולות שתיארה במאמרה.

מדובר, ככלות הכל, בפעילות מרושעת של פקידים בכירים, ששכחו כי תפקידם לשרת את האזרח ואת מדיניות הממשלה. לעיתים גובלים הדברים בבגידה באזרחי המדינה ובהכרעותיהם הדמוקרטיות ולעיתים הם נסחפים לעירעור בוטה על מדיניות הממשלה ולפגיעה אנושה בחלוצים תמימים. מעשים של דבר יום ביומו במשרד המשפטים.

והשר הממונה שותק. הסכמה שבשתיקה? אילו היה נאמן נאמן לעצמו, היה בוודאי יוצא מאדישותו, מפעיל את סמכותו המיניסטריאלית וזורק מכל המדרגות את החותרים תחת מדיניותה הרשמית של הממשלה. אבל שתיקתו מגבה את מלאכי החבלה הנתונים למרותו. סר המשפטים ממשיך לצאת למשרדו בוקר בוקר ממכונית ריקה.