בתחילת השבוע, הגעתי ביחד עם עוד כמה פעילים, לשערי 'מנהלת התיאום והקישור', הממוקמת בין רמאללה לבית אל. מוסד זה שהוקם בעקבות הסכמי אוסלו, אמור לשמש ראש גשר, בין צורכי האוכלוסייה הערבית לממשל הצבאי הישראלי. אבל מסתבר שבמציאות, מדובר במוסד העוסק באופן שיטתי וללא כל הסכם, בכינונה של 'מדינה פלשתינית', על ידי מדינת ישראל ובאמצעות קציני צה"ל וחייליו. דקות אחדות לאחר שנעמדנו בסמוך לשערים, התחוללה במקום מהומה, שתקעה את התנועה. קציני צבא וחיילים יצאו אלינו בבהלה, רכבי בילוש של משטרת ישראל ולדעתי גם של השב"כ, נעמדו בסמוך אלינו. ומשני עברי המעבר, השתרכו תורים של מכוניות, היוצאים ובאים בשערי ה- D.C.O. מבט אל המכוניות ואל סממני השלטון שהם נשאו עליהן, לא הותיר ספק. היוצאים והבאים במכוניות השרד המפוארות, לא היו אומללים שזקוקים לטיפול רפואי, או בעלי עסקים שבאו להסדיר מעבר סחורות. הנוכחות שלנו במקום שיבשה לפרק זמן קצר, את האידיליה. אותה אידיליה מבית מדרשם של ה'אוסלואידים', שיכולים להשתבח בדבקות אובססיבית במטרה: הקמת מדינה פלשתינית'. השבוע, יתחילו בעצרת האו"ם הדיונים בבקשה של חבורת אבו מאזן להכרה של האו"ם במדינה פלשתינית. אבו מאזן מביא באמתחתו, את מוסדות השלטון שהוא הצליח להקים בסיועם הנדיב של ממשלת ישראל ובאמצעות קבלני הביצוע - קציני צה"ל שגוייסו לעניין, ומשום מה עוסקים בזה בהתלהבות יתר. יש בידו צבא, המכונה: 'מנגנוני ביטחון', הוא הקים מערכת משפט, משרד חינוך (חינוכי במיוחד), משרד חקלאות וגם 'שר לענייני אסירים' ובתרגום חופשי: 'שר לענייני רוצחי יהודים'. מדינת ישראל מעבירה להם, ידע, כסף, חופש פעולה ותנועה. בהתלהבות של ילד קטן, שמשחק בנחש ארסי רק אנחנו נאלמנו דום. יש מאיתנו העסוקים בשאלות ביטחוניות חשובות, ומצפים שצה"ל יהדוף את תהלוכות הפורעים. אך מתעלמים מהשאלה המרכזית, כיצד עוצרים את התהליך המסוכן המתקרב אלינו צעד אחר צעד , ומתפעל מצבע העור הנחשי והמרקם החלקלק, אך בילדותיות אופיינית מסרב להכיר שהוא נושא עימו בלוטות ארס קטלניות. הערבים, רשויות השלטון בישראל, והאו"ם, צועדים בבטחה לאותו מקום. נתניהו מדבר על 'חזון שתי המדינות', סלים פאיד ואבו מאזן על 'הזכויות ההיסטוריות של העם הפלשתיני', האו"ם והקוורטט מבקשים ברוב טובם 'לחסל את הסכסוך בדרכי שלום'. רק אנחנו נאלמנו דום. יש מאיתנו העסוקים בשאלות ביטחוניות חשובות, ומצפים שצה"ל יהדוף את תהלוכות הפורעים. אך מתעלמים מהשאלה המרכזית, כיצד עוצרים את התהליך המסוכן המתקרב אלינו צעד אחר צעד. לפני כשבוע, כינסתי בכנסת גורמים רבים שעסקו בשאלה זו, תחת הכותרת: 'ספטמבר להפוך איום להזדמנות'. הרעיון המרכזי, עסק בתפקידה של ההתיישבות, במישור ההסברתי. ההתעסקות בשאלות בטחוניות, הביאו לנו תשובות ביטחוניות - עוד גדרות, עוד צירים סגורים, עוד אוטובוסים ממוגנים. לעומת זה, האויב הולך וצובר אחיזה ריבונית בנחלת אבותינו. זו השעה, להכיר בעובדה שתפקידו של צה"ל לעסוק בביטחון (ובביטחון בלבד). אך בהעדר כל גורם אחר, הגיע הזמן לייצר את הכלים ואת דרכי הפעולה, שיבהירו לנו ולעולם, אנחנו כאן, כי חזרנו לנחלתנו, אנחנו כאן, כדי להישאר לעולם. זה לא יקרה, אם נמשיך להסתתר מאחורי גדרות, ונשאיר את המגרש התקשורתי ל'בצלם' ו'קואליצית נשים למען שלום'. רק פעולה נמרצת, יוזמת, תוך הקרבה, יש בידה, להפוך את הקערה. לכלות בעשן את רעיון העוועים של מדינת המחבלים, ולבסס את אחיזתנו בנחלתנו. בכוונתנו, לקיים צעדות, ברחבי יהודה ושומרון. לבסס מערך תקשורתי בכל ישוב וישוב, שיספק ידיעות, ובמיוחד, תמונות בזמן אמת. להקים רשת חברתית, שתעלה רעיונות יצירתיים, שיבססו את האמירה החד משמעית, הן כלפי השלטון בישראל, הן כלפי העולם, אנחנו כאן! בצעד מקדים מספר מועצות מקומיות, כבר החלו לדגלל בדגלי ישראל את עמודי התאורה בכבישים הסמוכים ליישוביהם. מתוך מחשבה, אם לא יתלו כאן דגלי ישראל, יתלו כאן דגלים אחרים. אם ששה אנשים, העומדים לתומם ליד ה- D.C.O, משבשים את שגרת יומם של כנופיית אבו מאזן. תארו לעצמכם, מה תהיה ההשלכה של כמה וכמה צעדות וטיולי משפחות, אי שם במרחבי מולדתנו שמחוץ לגדרות.
