שלושה ימים וחצי של חגיגת ראש השנה המתמשכת, של חילופי ברכות ואיחולים, של חופש ונופש, של תקוות וכמיהות, הגיעו לסיומם. שעון חדש התחיל בבוקר השבוע החדש, שעון חורף, שמקצר את הימים אך מגביר את החושך ומכביר את הדאגות. עכשיו, בין כסה לעשור, בשבוע הקודר למדי שמוביל לעבר יום הכיפורים, מן הראוי לכולנו לתת יותר את הדעת על מערכת האיומים הסוגרת על מדינת ישראל ועל ששת מיליוני אזרחיה היהודים, ולהיערך לקראתם. הלמ"ס פירסם את ההודעה המסורתית שלו לקראת ראש השנה בדבר מספר אוכלוסי ישראל המתקרב לשמונה מיליונים, אבל אלה כוללים גם את ערביי ישראל. מה שראינו בשבת בכפרי הגליל הערביים צריך להדאיג אותנו מאוד. היינו עדים לעוד שלב בתכנית ההתנתקות של ערביי ישראל ממדינת ישראל - גם אם השתתפו בתהלוכות לציון אירועי "יום האדמה", "רק" רבבת אנשים. הם הניפו דגלי אש"ף, קראו לכינון ציר עזה-סכנין, הזדהו עם ה"חמאס", ה"פתח" והטרור, ומה שהכי מדאיג: השבאב, על ראשי הציבור שלהם, לא גילו שום פחד ויראה מפני רשויות המדינה. הזהות הגוברת של ערביי ישראל עם אויבי ישראל, עם אחיהם מעבר לגבול, עזות-המצח של שליחיהם בכנסת ובראשם אלה המתקראים "חברי כנסת" אחמד טיבי וחנאן זועבי, צריכים היו כבר מזמן להדליק בקרבנו נורה אדומה. אבל אנחנו, תמימים שכמונו, סלחנים שכמונו, מעדיפים להעלים עין, לעבור לסדר היום על מופעי הבוגדנות הללו, ולקוות לטוב. מה שנרקם והולך במגזר הערבי, הן בגליל והן בנגב, מתחיל להיות יותר ויותר תמונת ראי של מה שקורה בעולם הערבי והאסלא קאהיר ניתקה הלכה למעשה את קשריה עם ישראל. כמעט שלא נותרה נציגות ישראלית על אדמת מצרים, שנהפכה לארץ שבה מפגינים ההמונים וכלי התקשורת את שנאתם לעם היהודי בניסיון לחסל דיפלומטים ישראליים מי העוטף אותנו. קריאות ל"חיסול הפרוייקט הציוני", ל"מדינת פלסטין במקום ישראל", נהפכו כבר לעניין שבשיגרה בחוצות טהראן, בככרות רמאללה ועזה, ב"טאקסים" שבאיסטנבול וב"תחריר" שבקאהיר. הן משתלבות היטב בהתקפות המילוליות של שליט תורכיה, המגביר מיום ליום ברוב שחצנות ושיטנה את מהלכי ההתגרות שלו בישראל, כנראה כדי לגרור אותה להתנגשות אלימה עם זרועותיו הימיות והאוויריות. קאהיר ניתקה הלכה למעשה את קשריה עם ישראל. כמעט שלא נותרה נציגות ישראלית על אדמת מצרים, שנהפכה לארץ שבה מפגינים ההמונים וכלי התקשורת את שנאתם לעם היהודי בניסיון לחסל דיפלומטים ישראליים. כלי התקשורת בכל רחבי העולם המוסלמי מפרסמים יותר ויותר דברי שיטנה אנטישמיים, שקרים והסתה, נגד ישראל והעם היהודי. והעולם הנאור? - הוא כמעט שאינו מתרגש, אינו נוקף אצבע נגד התעמולה הארסית הזאת, נגד התאגדות עשרות מדינות החברות באו"ם נגד עצם קיומה של מדינה קטנה אחת. איומי השמדה שמושמעים ללא חשש מעל בימת האו"ם, מתקבלים באדישות. אולי הסיבה נעוצה בכך, שישראל עצמה אינה מושכת בכל פעמוני האזעקה, ומזהירה את העולם: אנו עדים לגל צונאמי תוקפני-תעמולתי בסגנון נאצי נגדנו, שגואה בכל האוקיאנוס הערבי-מוסלמי. על ארצות המערב לתת דעתן על כך, לקום וללחוץ ככל יכולתן להנמכת להבות אש הנאציזם האנטישמי המזכירות את שנות השלושים למאה הקודמת. על העולם כולו להבין כי ישראל לא תוכל לסכן את עצם קיומה בוויתורים לאלה הקמים עליה – בשלב זה בדברי שחץ בלבד. ישראל של ראש השנה נראית שאננה לגמרי, טומנת ראשה בחול, כמעט מתעלמת מכל הגעש סביבה, כמעט אינה מבינה שהדיבורים הקשים נגדה עלולים להיתרגם עוד במהלך השנה החדשה לפעולות ולמעשים, בניסיון להוציא אל הפועל את הזמם המוסלמי, להביא לחיסולה. בישראל של ראש השנה מתווכחים פנימה בין חברים, במסיבות ובמיפגשים, על כוס יין טוב, אם נתניהו טוב או רע ליהודים, אם נאומו באו"ם היה ראוי או מסוכן, אם הוא הקיצוני והמסכן את סיכויי השלום, או שמא זהו אבו-מאזן. ישראל הנהנתית חיה בעולם של הזיות וטיפשות, כאילו לא אותה זוממים לבתר ולחסל. היהודים מתכתשים ביניהם. חוגים נרחבים בתוכם, אנשי שמאל ומרכז, מאשימים את הממשלה בקירוב הסכנה האורבת לפתחנו, בעוד העולם העצום מסביב מתאחד בשנאת ישראל, שכמותה לא נראתה בפומבי מאז ומעולם. כן, קל להגיד – ביבי אשם. קל להגיד – מדיניות הממשלה מובילה אותנו לאבדון. קל להצדיק את האויב - כאילו הוא מכוון את אש התעמולה שלו רק נגד הממשלה בירושלים, רק בעד נסיגתנו לקווי 67 וכו' וכו'. קל לשגות באשליה, שאם יתחלף השלטון בישראל, אם תצא הממשלה החדשה ביוזמה משלה – כלומר, תודיע על קבלה מיידית של כל הדרישות הפלשתיניות – הכל יבוא על מקומו בשלום. רק עיוור, רק מי שאכול שנאה עצמית חולנית, כמו כמה מהפובליציסטים משרתי-האויב ב"הארץ", אינו רואה את הדברים לאשורם. גם אם תקום ממשלת אחרת בישראל, גם אם נחזור לקווי 67 ונקבל עשרות אלפי פליטים לתחומנו – שנאת עולם לעם עולם, מצד עולם האסלאם, לא במהרה תפוג. התיאבון הערבי רק יגבר. הלחץ לעוד ועוד ויתורים ישראליים רק יתעצם. ולכן, דוקא במצבנו הנוכחי, כשישראל, ולא באשמתה, מבודדת יותר מתמיד – ראש הממשלה נתניהו טוב ליהודים. רק הוא יכול לבלום את הלחץ הפנימי לוויתורים חד-צדדים או מוסכמים, למסירת עוד ועוד פרוסות של שטחים לשיני הטורפים מעבר לגבול, ולחזק את אמינות ישראל, את כושר עמידתה, את הבטחת ביטחונה במצב הקשה שאך יילך ויחמיר. ואולם תחילה יהיה עליו להכריז בהקדם על מעין מצב-חרום, לגייס את רוב העם לעמוד במסה ובמעש שמצפים לנו בשנה החדשה. יקשה עליו לשכנע את אומות העולם הנאורות, לחוש לעזרתנו, אם לא יזעיק ויתריע כבר מהיום, בוקר וערב, מפני האנטישמיות והאנטי-ישראליות שמופגנות בריש גלי, בראשי חוצות, ברחבי העולם הערבי, ובמדינות האסלאם הגדולות שניספחו אליהן – איראן ותורכיה. אכן, צריך לאחל ולקוות לשנה טובה. אבל האמת אף היא צריכה להיאמר, וקודם כל לעצמנו. ישראל ניצבת עתה בפני אחת התקופות הקשות ביותר בתולדותיה. על ראש הממשלה לעשות מאמץ להרחיב את שורות ממשלתו והתמיכה בה, כדי שתהיה זו כמעט ממשלת אחדות, בצירוף "קדימה" לתוכה. לא בו בלבד תלוי הדבר, אלא גם בראשי מפלגה זו. האם תגבר אחריותם הלאומית של גב' לבני וחבריה בשעת צרה זו? השאלה עתה איננה אם ביבי טוב ליהודים אם לאו. הוא ראש הממשלה הנבחר והלגיטימי, ומי שהחלטותיו בשנה הקרובה עשויות להיות גורליות. מן הראוי אפוא, שיוקנה לו שקט יחסי הן מקרב שורות האופוזיציה הפרלמנטרית והן מצד ראשי המחאה החברתית, שבינתיים הם בשלהם, מאיימים בעוד הפגנות ובלגנים, כאילו אין איום קיומי חיצוני מרחף על הבית הלאומי כולו. כאילו לא לכולנו, ימין ושמאל, טייקונים ומעמד ביניים, דתיים וחילונים, מתנחלים ותל-אביבים, קורא ה"פיהרר" מטהראן – סרטן שיש לחסלו.
