לבישת האצטלה של "סירוב פקודה" ביחס ליציאת הצוערים מאירוע גיבוש תרבותי, מעידה על הבורות של מפקדי בה"ד 1. גם ההסוואה תחת הכותרת של ביזוי- לכאורה- של נשים בצבא, מעידה יותר על המבוכה ועל שכפ"ץ אטום מאשר על האמת. מה גם שהשאלה האמיתית היא שונה לחלוטין, ולא זכתה לחשיפה המתבקשת. ואולי, כדאי להבהיר את התמונה לגופו של עניין, בדוגמאות בולטות.

המאבק על השחיטה, בכמה ממדינות אירופה הנאורה, עדיין לא הסתיים. וזה אינו מאבק אנטישמי בהכרח. יש לו יותר אופי של צער בעלי חיים, ויכוח על הומאניות, מלווה במומחים וטרינאריים. ונדמה לי שגויים רבים- ואולי אף יהודים- מתקשים להבין את ההתעקשות של היהודים להימנע מהמום חשמלי של הבהמה וממה שנראה מוות בלא ייסורים, לעומת הדם המבעבע ופרכוס הבהמה הנשחטת (ויסלחו לי עדיני הנפש). אכן, קשה להכתיר את הנושא ב"שיבת האנטישמיות לאירופה רווית הדם היהודי".

נדמה לי שגם נושא ברית המילה, שייך לקטגוריה הזו. אפילו בארץ אנו עדים להורים רבים המעדיפים מילה בבתי חולים, ובידי רופאים דווקא, ולא בהכרח אצל מוהלים. (מכאן השילוב המנצח של מוהל שעוסק ברפואה). משמע, ניתן לראות את ההסתייגויות, שאינן אנטישמיות, בארצות שאינן יהודיות. ונדגיש שוב, אינן בהכרח על רקע שנאת היהודים או היהדות בכללותה.

אכן, יש מקום לתהות על מעורבות זרים בעניינים הפנימיים של המשפחה. מה עניינם באמונה הדתית של אם ואב? גם
ניתן לברך על שבמגמה לצמצום מספרם הגבוה של הקצינים הדתיים, נתפסים האחראים להיבטים שאינם נוגעים ליכולת הפיקודית של חובשי הכיפות. מסתבר שקשה למצוא עילת פסילה אצל הצוערים המוכשרים הללו. הם, פשוט, מעולים וטובים
אם מדובר במה שיכול להיתפס בפגיעה בילדם? במיוחד אם יש לכך סימוכין היסטוריים עתירי דתות ואסמכתא של חכמי דת בעלי שיח מודרני. אך העובדות קיימות של התערבות המדינות בחיי האזרחים. כך גם לגבי לבישת ה"בורקה" המוסלמית, הכיפה היהודית- אך לא זו הנוצרית!- ועוד כיוצא בזה. מכל מקום, כל אלו מדגישים את חופש הדת במדינה היהודית דווקא. ובמיוחד ליהודים שסבלו מרדיפות דתיות לאורך כל ההיסטוריה שלהם. חופש דת גם לדתות אחרות.

ועל הרקע הזה יש דבר אחד שאי אפשר להסביר. וזו ההשעיה- שלא לומר הגרוש- של הצוערים מבה"ד 1. אותם צוערים שלא הסכימו לשמוע שירת נשים, ועוד במסגרת "ערב מורשת", שהתקיים בפקודה (!) בבסיס של צבא ההגנה לישראל. זה ממש בלתי נתפס. ואני מודה שחשבתי שמדובר בבדיחה, ולכל היותר בגחמה של מפקד מקומי זוטר. אלא שאשרור הגרוש על ידי מפקד הבסיס, ולנוכח שתיקת הפיקוד הבכיר והדרג המדיני הממונה, נותר עוד לתהות מה קרה לערכי צה"ל, מה קרה לסובלנות לזולת- ולאו דווקא זו הדתית- ולדרכו הערכית. מה קרה לחופש הדת ואולי גם לחופש העיסוק. בקיצור, האם מישהו שם נפל על הראש? ומה בדיוק חשבו המפקדים כשדרשו מכתבי התנצלות, ויותר מכך כשקיבלו אותם. מה משמעותה של התנצלות כזאת בכלל. האם צה"ל רוצה מפקדים חושבים או כנועים? האם רוצים מפקדים שאינם מאמינים במה שחתמו עליו במו ידיהם?

אנו דורשים מאויבינו הכרה בישראל כמדינה יהודית. ובמילה הזאת כלולים הרבה דברים. גם האפשרות, הטבעית והנכונה, להיות חייל מעולה ומפקד מצוין שמקפיד על דרישות ההלכה. אחרת נאמץ את ערכי הצבא האמריקני, למשל. שם יש יחס כבוד למחויבות הדתית, אף שמדובר, אצלם, בהגדרה, על מדינה חילונית. ומה נענה לדרישות אל היהודים באירופה לאכול בשר של בהמה שלא נשחטה ולהימנע מעשיית ברית, כי זה מה שהמחוקק שם קבע. וכידוע, דינא דמלכותה דינא.

אמנם, ניתן לברך על שבמגמה לצמצום מספרם הגבוה של הקצינים הדתיים, נתפסים האחראים להיבטים שאינם נוגעים ליכולת הפיקודית של חובשי הכיפות. מסתבר שקשה למצוא עילת פסילה אצל הצוערים המוכשרים הללו. הם, פשוט, מעולים וטובים. ואזי, מחפשים עילות צדדיות ומטופשות. אכן, ניתן להתלות באילנות גבוהים שאינם קיימים כאן. אם זה סירוב פקודה, כעיקרון. ואולי פגיעה בכל המין הנשי והצורך בשילוב בנות בצה"ל שנמצא ב...סכנה חמורה עקב יציאת הגברים מהאולם.

ואנו מבקשים מצה"ל, לפחות, להתרכז ולעסוק בעיקר תפקידו, ולא בשטויות כאלה.