במשך אלפי שנים נלחמו אנשים בעזרת כידונים, חרבות, חצים ואבנים. ואלה הרגו, פצעו וגם הכריעו מלחמות. המצאת אבק השריפה לא ביטלה את היכולת להרוג בעזרת אבן. התייחסות להתקפת אבנים כפעולה הפגנתית ולא מלחמתית שיתקה את יכולת ישראל לחסל צורה זו של התקפות על התנועה בכבישים. כשהתבררה האמת על רצח אשר פלמר ובנו, התברר גם שאותה חוליית מיידי אבנים כבר ביצעה 17 התקפות כאלו בעבר, ואף אחד לא שאל איך זה שלא תפסו אותם לפחות פעם אחת, והיו מונעים כך את ההתקפה ה-18 הרצחנית. כשעזר וייצמן היה שר ביטחון, דווח לו על ילד שזרק אבן על רכב ישראלי בקלקיליה. בלי לחשוב הרבה, הוא הורה לתפוס את אבי הילד, לתת לו מימיה עם מים ולגרש אותו דרך גבול הנגב למדבר הירדני. עברו כמה שנים ומשהו השתנה בתגובה על זריקת אבנים. ילד שזרק אבנים על רכב ישראלי ברצועת עזה נתפס על ידי נוסעיו והוסגר לחיילים במחסום הקרוב של צה"ל. אלא שלמחרת התדפקו שוטרים על דלת ביתם ואסרו אותם בעוון "חטיפת ילד". אמרתי אז ליו"ר ועדת הפנים של הכנסת (שהמשטרה היא בתחום טיפולה) שחייבים להזמין את הקצין שהורה על מעצר "החוטפים" - שיסביר את היגיון מעשיו בפני חברי הוועדה. לא עבר זמן רב וחיילת שנסעה בכביש בינעירוני נרצחה באבן שנזרקה על הרכב. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה הפכה זריקת האבנים לצורה המועדפת של תקיפת ישראלים בכבישים. למפקדי צה"ל לא הייתה שום תורת כשהתבררה האמת על רצח אשר פלמר ובנו, התברר גם שאותה חוליית מיידי אבנים כבר ביצעה 17 התקפות כאלו בעבר, ואף אחד לא שאל איך זה שלא תפסו אותם לפחות פעם אחת, והיו מונעים כך את ההתקפה ה-18 הרצחנית. לחימה נגד התקפות מסוג זה. דוגמה אופיינית למצב אומלל זה ראינו כאשר צלם טלוויזיה זריז צילם חוליית זורקי אבנים על הכביש ותגובת צוות חיילי צה"ל לתקיפתם: כפי שהם למדו בתרגולת הקרב הצה"לית, עשו איגוף משמאל ותפסו את זורקי האבנים מאחור. באין הוראה אחרת, כילו החיילים את זעמם במכות יבשות לזורקי האבנים, שצולמו על ידי איש הטלוויזיה וגרמו למהומה תקשורתית רבתי. זה הקפיץ את אלוף פיקוד המרכז, שבמקום לחשוב על דרך יעילה לחיסול התופעה – תפס מסוק, נחת בקיבוץ אליו יצאו החיילים לחופשה, וציווה על מאסרם. זורקי האבנים הופיעו בהמשך בטלוויזיה כגיבורים לכל דבר. לא עלה על דעתו של האלוף לדרוש מקברניטי הביטחון לפתח תרגולת קרב שתאפשר חיסול התקפות מסוג זה על אזרחי וחיילי ישראל. וכך, נוצרה נורמה חדשה, לפיה מפעילים חמישה חיילים חמושים כדי לתפוס ילד שזרק אבן, ולשחררו תוך זמן קצר כדי שיחזור לפעילותו הלוחמנית. אף אחד לא בחן את הרעיון – לשתק זורק אבנים או הורס גדרות - בירי מרחוק של צלף מרובה של קוטר זעיר. רובה כזה רק פוצע ולא הורג. ואם החוקים הקיימים לא מאפשרים זאת, אז יש להתאים אותם למצב המלחמה בו אנו נמצאים. לטענות המשפטפטנים שזו איננה "תגובה מידתית" יש לענות שיש לנו עסק לא עם מדידת גודל העונש על זריקת אבן במאזניים של בית מרקחת אלא – עם פעולה שתמנע רצח שהוא הרבה יותר "לא מידתי". את מחיר הכניעה למערכת משפטית המנוכרת לבעיות הלחימה להגנת אזרחי ישראל ראינו לא מזמן בסרט טלוויזיה על ניסיון השחרור של נחשון וקסמן שנחטף ע"י אנשי חמאס: היה שם מצב קלאסי להפעלת "נוהל שכן", שיכול היה להציל גם את חייו שלו וגם של חיי חוטפיו אך נאסר ע"י בג"ץ. גורל החוטפים הוכרע כאשר צה"ל מצא והקיף את הבניין בו התבצרו, והמועמד לתפקיד "נוהל שכן" היה בידינו. כל מה שנדרש היה – לשלוח אותו לשכנוע החוטפים שייכנעו ויצילו את חייהם. במקום זה, כלאו את השליח והחזיקו בו כמציאה גדולה. וכך, ניהול המלחמה בידי משפטנים מבטיח יותר שפיכות דמים ואובדן הסיכוי לנצֵח. הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו מוצג, בין היתר, פרויקט "חקיקת הגנה לישראל", שנועד להשיג ניצחון במצב המלחמה בו נמצאת ישראל.
