העסקה לשחרור גלעד הינה שגיאה איומה, ולא בגלל האפשרות שמחבלים משוחררים יחזרו למעגל הטרור. אכן, התרגשות גדולה אוחזת ברגעים אלו בכל אחד מבתי ישראל, בציפייה דרוכה לראות את גלעד יורד מהמטוס ומחבק את משפחתו, אך לא ירחק היום שנצטרך לעמוד מול מראת קבלת ההחלטות. הדיון הציבורי, שמתקיים כעת והתקיים בחמש השנים האחרונות התמקד בעיקרו סביב שתי טענות מרכזיות. הראשונה טענה, תוך חיזוק אובססיבי של גורמים המשפיעים על סדר היום הציבורי, כי יש לבצע בהקדם עסקה כמעט בכל מחיר בכדי להציל את חייו. כאשר מהצד השני, עולה הטענה כי שחרור מחבלים רבים תמורת החייל החטוף, יחזיר את מכוניות התופת והפיגועים לרחוב הישראלי ויגרור פגיעה נוספת בחיי אדם. אופי דיון זה בסוגיית שליט, אשר בוחן את שיקולי הבעד והנגד סביב חישוב חשבונאי בלתי פתיר של 'כמה שווים חיי אדם ' מפספס את העיקר ומנציח את הטפל. שחרור מאסיבי של מחבלים תמורת לוחם ישראלי, מתפרש למעשה כסימפטום לסדק בחוסן הלאומי של ישראל ומבטא חולשה במרכיב הזהות של העם היהודי במדינתו הריבונית. כשמדינת ישראל נכנעת לתכתיבים אשר נכפו עליה בידי ארגון טרור אידיאולוגי, הרואה בציונות ובתחייתה של ישראל ארס נחש אשר יש לעוקרו, פירוש הדברים כי כשלוחם צה"ל יוצא לפעילות מבצעית, ברור לו בצורה מודעת כי קיים סיכוי סביר שהוא עלול ואף יצטרך להקריב חיים. בכל זאת, הוא יוצא לקרב או לכל משימה אליה הוא נדרש. במלחמת הקיום התרבותית והפיסית באזורנו, ניתן לערער את זכות קיומנו כאן. ללא שום קשר, לכמות חיי האדם אשר עלולים להיגדע בידי אותם טרוריסטים שישתחררו בקרוב, עסקה זו מבטאת חולשה לאומית שמחירה במזרח התיכון רב מכדי לחשבו. מדינת ישראל, המוקפת במעגל הקרוב והרחוק באוכלוסיה אשר נלחמת בה מתוקף תפיסות עולם אסלאמיות דתיות, חייבת לבחון את החלטותיה בנושאים שכאלו תוך הסתכלות לטווח הרחוק. החיבוקים, הנשיקות והדמעות בעיניים שייזלו על לחיינו ביום הגעת גלעד לארץ, לא יכולות להוות משאת הנפש ושיא הגשמת החלום הציוני שלנו כחברה פה בארץ. כשלוחם צה"ל יוצא לפעילות מבצעית, ברור לו בצורה מודעת כי קיים סיכוי סביר שהוא עלול ואף יצטרך להקריב חיים. בכל זאת, הוא יוצא לקרב או לכל משימה אליה הוא נדרש. מבחינה רציונאלית ושכלית יבשה, לוחמי צה"ל המסכימים ואף מתנדבים לשרת ביחידות הקרביות פועלים בניגוד להיגיון, להסתכן ? למות ? ליפול בשבי ? למה? . התשובה נעוצה בוודאי בעיקרון הכול כך טבעי ומופלא כאחד, כי יש משהו יותר גדול מהחיים הפרטיים שלי, שלמענו אני מוכן להסתכן. כך גם בחיים הציבוריים והלאומיים מדינה ועם חייבים לבחון את המרחב הכולל של המציאות בה הם נמצאים, ולקבל החלטות אף אם הן כואבות מאד מבלי להיגרר למערבלות מקומיות. בעוד כמה ימים אמור גלעד לחזור לביתו בשלום. מספר חודשים לאחר מכן, כשינוח ויבריא ובעיקר ינסה להירגע מכל התקופה הנוראה שעבר, אסע לבקר את אותו. לשמוע, להקשיב ולהיפגש עם לוחם, עם אח שעבר תקופה קשה, להצדיע לו ולחבק. בסוף המפגש אשאל אותו בחום חברי ככל שיתאפשר מה דעתו על ההחלטה להיכנע לחיות הטרף השפלות שהחזיקו בו. אני בטוח שישיב: " לא הייתם צריכים לעשות זאת ".
