כנראה לא היתה ברירה. ייתכן שבאמת לא היה אפשר להחזיר את גלעד הביתה בשום דרך אחרת, אבל תגובת הרחוב וצהלות השמחה העולות לנוכח העיסקה צורמות ומשקפות אובדן של שיקול דעת ופרופורציה.
קשה שלא להתרגש עם משפחת שליט, אבל ברבדים העמוקים יותר התחושה היא שהעיסקה הזאת דומה מעט לניצחון שלנו במלחמת יום הכיפורים

ה"ניצחון" הזה הוא מר מאוד. חמאס הוריד אותנו על הברכיים והכריח אותנו לשלם מחיר מופקע ומטורף עבור שליט. זו בוודאי לא סיבה למסיבה. מאות מחבלים כבדים משתחררים - במקרה הטוב אל הלא נודע, במקרה הרע אל דפוס חוזר של פעולות טרור העלולות לגבות מחיר כבד. דוברי חמאס כבר מדברים על החטיפה הבאה.

התקדימים הידועים מעסקאות קודמות כבר כתובים בספר דברי ימי הטרור: 40 אחוזים מבין 10,000 הפלשתינים שריצו עונשי מאסר על פעילות עוינת או על פעילות טרור - שבו למעגל הטרור, מי כמבצע, מי כמתכנן ומי כסייען. מאות רבות של ישראלים נהרגו כתוצאה מכך. אפילו חוליות חמאס האחרונות שנחשפו על ידי השב"כ באיו"ש לפני חודשים אחדים הופעלו בידי מחבלים כלואים, מבין הסורגים.

נכון שאין שום מדינה בעולם שבשם "הערבות ההדדית" היתה משלמת מחיר דומה עבור חייל שנשבה, אבל למטבע הזה יש צד נוסף: מה עם הערבות ההדדית העתידית כלפי אזרחי ישראל? קשה שלא להתרגש עם משפחת שליט, אבל ברבדים העמוקים יותר התחושה היא שהעיסקה הזאת דומה מעט לניצחון שלנו במלחמת יום הכיפורים. שם ניצחנו, אך שילמנו בדם רב. כנראה לא היתה אפשרות אחרת אלא לאשר את העיסקה, אבל גם כאן עלול המחיר להיות כבד.

השאירו אפוא את השמחה למשפחת שליט. שם היא בהחלט מובנת, ראויה והולמת. במישור הציבורי, לעומת זאת, אף שגלעד הפך להיות "החייל של כולנו" - עיסקת שחרורו אינה סיבה למסיבה או לבקבוקי שמפניה. קבלו את גלעד בהתרגשות, אך גם באיפוק ובדממה.

פורסם בעיתון "ישראל היום"