היום מבין אני את אותם הורים שכולים שרצו להתחלף עם משפחת שליט במשך התקופה הארוכה בה ישב גלעד בשבי.
השבוע יתאחדו בני משפחת שליט אך אנו ההורים השכולים נביט בתמונת יקירנו ושוב נרגיש כשלנו פעם נוספת. הפעם כשלנו שלא הצלחנו במשימתנו ולא השכלנו לוודא שהדין והצדק ימוצה עם רוצחי יקירנו. גם הפעם, כמו ביום הפיגוע, האחראים הישירים לכישלון זה, הם ממשלת ישראל וכוחות הביטחון.
עכשיו לאחר שממשלת ישראל חתמה על כתב הכניעה והחייל שליט בדרכו למצפה הילה נשמעים אותם קולות שמזה חמש שנים בקושי שמענו. לא שמענו את אותם הקולות כיוון ש"לא נעים" ו"מה אתה היית עושה אילו זה היה הילד שלך?". אותו קול דק נגד שחרור מחבלים, העובר דרך הלב הדואב ולבסוף יוצא מהראש. הצהרה שמתנגדי הכניעה לשחרור מחבלים השמיעו פעם אחר פעם. הקולות הרמים שהלכו נגד הזרם, קולות שמנהלי קמפיין השחרור וחלק גדול בתקשורת העדיף שלא להשמיע ואם השמיע, רק במסורה. כעת נשמעים הקולות שמבינים ומפנימים את גודל הכניעה, חוששים מהסכנה ומבינים מה גודל התקדים שממשלת "הימין הקיצוני" חתמה עם ממשלת החמאס. 
על ממשלת ישראל להתכונן לקראת החטיפה הבאה ולענות כבר עכשיו מדוע בחטיפה הבאה הממשלה לא תהייה מחויבת לתשלום ה 1027 מחבלים בעבור החטוף, האם חייו של החטוף הבא זולים מחיי שליט? 
הממשלה והעומד בראשה לא פירטו בפני אזרחי המדינה, אלה שידרשו לפרוע את חוב מחיר הדמים היקר. אין גורם מוסמך שמסר דין וחשבון מי הם הכלולים ברשימת הכניעה, מה עונשם, איזה זוועות הם ביצעו ובמי, וכמה ישראלים הם רצחו. בשעות האופוריה והשמחה אנו שומעים על כך שבודדים הכלולים ברשימת המשוחררים לא ישוחררו כעת, יתכן והם ישוחררו במועד מאוחר יותר, אך מאידך, מספר המשוחררים עלה ל-1027, עוד 27 מרצחים המשחרים לטרפם. נוסף על מניין זה יש להוסיף את כל אותם מחבלים ששוחררו לאחר שריצו את עונשם, שמות מחבלים אלה הוחלפו בשמות מחבלים צעירים אחרים חדורי מוטיבציה. בשעות אלו השמחה היא אמיתית אך חושש אני כי השמחה קצרת טווח היא.
גבר הרגש על ההיגיון, הנהגת המדינה שאמורה לפעול על פי הגיון וראייה לטווח ארוך נכנעה לרחשי הלב. שגריר ישראל באו"ם בנימין נתניהו שקבע שאין לשאת ולתת עם הטרור ושיש למגר את הטרור בעודו באיבו, השגריר הצעיר שהדגיש כי מדינת ישראל חייבת להוות דוגמא לעולם במלחמה בטרור, בתפקידו כראש הממשלה, בנימין נתניהו, נשא ונתן ארוכות עם הקיצוניים שבארגוני הטרור ונכנע לתכתיביהם המבישים.
בימים הקרובים ישוחררו מאות מחבלים שעברו הכשרה מקצועית ב"בתי הכלא" הישראלים, מחבלים חדורי רוח קרב, ששים אלי קרב במלחמתם נגד ילדים ואזרחים ובליבם אין כל מורא ופחד להתייצב מייד ולצאת למשימתם הבאה. בכניעתו של מר נתניהו שהטיף לא למשא ומתן, ולא לכניעה העניק ראש ממשלת ישראל לכל אותם רוצחים הבטחה כי בבוא היום הם יראו אור יום וישוחררו מבתי הכלא הישראלים.
הם יתקבלו כגיבורים לאומיים וילמדו את מורשת הקרב לדורות הבאים. הרוצחים המשוחררים יוכלו להבטיח לדור הבא, למחבלי העתיד, כי גם לאחר תפישתם ישוחררו עוד לפני תום ריצוי עונשם, כפי שהבטיחו להם שולחיהם, וזאת גם בחתימת ידה של ממשלת ישראל. ממשלת ישראל מחזקת את רוח הלחימה של הטרור וגרוע מכך באותה חתימה פוגעת באמונם ויכולתם של חיילי צה"ל. פוגעת באותן יחידות שבחירוף נפש נשלחות לשלוף את המחבלים מקיניהם ולהביאם בפני מערכת בתי המשפט הישראלית, אשר לבסוף נכנעת בפני המחבלים השואפים לחיסולה..
קברניטי המדינה מבטיחים לנו שכוחות הביטחון "יוכלו להכיל" את אותם מאות מחבלים משוחררים והפגיעה באזרחי המדינה תהייה
כיצד זה לא הצליחו כוחות הביטחון לספק מידע שיאפשר את שחרורו של החייל החטוף בפעולה צבאית. פעולות ויוזמות שבעבר יצאו אל הפועל והוסיפו לכוח ההרתעה של צה"ל. השאלה המתבקשת בעקבות אי יכולתו של צה"ל היא מדוע מוכנה החברה הישראלית להקריב חיי אזרחים בעתיד על חשבון שמירת חייו של חייל. קטנה אם בכלל אך מנגד מצוטט ראש השב"כ באומרו "ברור לנו שבעקבות העיסקה החמאס יתחזק והפת"ח ייחלש... יכול להיות שזה יעודד פיגועים וחטיפות נוספות. ... זה מחמיר את מצב הביטחון...". אין אני יכול שלא להיזכר באותן הצהרות נבובות של אותם קברניטים ושרים לאחר כל פיגוע - וכך גם אל מול קברה הטרי של טל בתי – כי ידו הארוכה של צה"ל תשיגם והדין ימוצה עם אותם מחבלים נתעבים, או שפלים או כל שם גנאי שבחר אותו נבחר להשתמש בנאומו, ובסיום הטקס אץ לדרכו ולשגרת חייו. כיצד יכול אני להאמין לאמרות חלולות אלו כאשר פעם אחר פעם נכנעות ממשלות ישראל זו אחר זו לכתבי הכניעה של ארגון טרור זה או אחר. מניסיון העבר בעסקאות לשחרורי מחבלים ברור לכולם שהחלל הבא פול יפול - השאלה היא רק מתי ומה יהיה שמו.
ממשלת ישראל בחתימתה על כתב הכניעה בחרה ביודעין לוותר על כוח ההרתעה ששנים כה רבות היה בידיה. כוח הרתעה שרבים וטובים שקדו על פיתוחו במשך דורות ולוחמים הקריבו את חייהם ביודעם שנשק ההרתעה הוא החזק מכל.
הבטחות ממשלת ישראל לשמירה על בטחון אזרחי מדינת ישראל בעתיד לאור הכניעה לתכתיבי החמאס מעלות שאלות נוקבות בנוגע לכשל המבצעי שארך יותר מ- 5 שנים. כיצד זה לא הצליחו כוחות הביטחון לספק מידע שיאפשר את שחרורו של החייל החטוף בפעולה צבאית. פעולות ויוזמות שבעבר יצאו אל הפועל והוסיפו לכוח ההרתעה של צה"ל. השאלה המתבקשת בעקבות אי יכולתו של צה"ל היא מדוע מוכנה החברה הישראלית להקריב חיי אזרחים בעתיד על חשבון שמירת חייו של חייל.
האם חיי אזרח זולים מחיי חייל? מדוע לא פעלה החברה בכיוונים נוספים לשחרור החייל פרט לשאלה בסוגיה כמה ואיזה מחבלים לשחרר. ממשלת ישראל וגופים כלכליים ומסחריים היה בידם להפעיל מנופים על ראשי החמאס על מנת להביא לשחרור מהיר וללא שחרור מחבלים כה רבים, מנופים אלה לא נוסו ובאם נוסו לא לאורך זמן. שימוש במנופים אלה ועמידה איתנה ונחישות החברה היו מקדמים את השחרור מבלי הצורך לחכות 5 שנים ובסופם לשלם את מחיר שחרור 1027 המחבלים. ביום שלאחר שובו של שליט יש לפרסם את מסקנות ועדת שמגר וקביעת כללים לטיפול בנושא שחרור חטופים בעתיד. מסקנות שמגר ערוכות וסדורות ולא פורסמו, גם סוגיה זו חייבת להיבדק.
על ממשלת ישראל להתכונן לקראת החטיפה הבאה ולענות כבר עכשיו מדוע בחטיפה הבאה הממשלה לא תהייה מחויבת לתשלום ה 1027 מחבלים בעבור החטוף, האם חייו של החטוף הבא זולים מחיי שליט? תשובות לשאלות אלה ושאלות נוקבות נוספות חייבות להינתן כבר עכשיו כיוון שהחטיפה הבאה היא רק שאלה של זמן.
