מי שחשב שתיבתו של נוח, שעל אודותיה נקרא בשבת הקרובה בבתי הכנסת, כבר אבדה לעולמים במרוצת אלפי השנים שחלפו מאז נחה על הרי אררט, מוצא עצמו טועה. תיבת נוח, אטומה מן המציאות ומן העובדות, נחתה, מסתבר, ברחוב הנשיא בירושלים. שם, בבית בודד ומטופח הנושא את מספר 3 (למעוניינים, מיקוד 92188), הידוע גם כבית הנשיא, נחה תיבת נוח המודרנית – אטומה לחלוטין ומנותקת לגמרי מן המציאות. רק שבתיבה שברחוב הנשיא יושב אדם שראוי אולי לתארים רבים, רק לא לתואר תמים. תמים הוא לא. האיש שמחמת חלישות דעת הביא עלינו את הסכם אוסלו האסוני, תוך התמכרות לחזון עיוועים סהרורי בנוסח 'מזרח תיכון חדש', ממשיך לעצום עיניים מול המציאות, והשבוע הוא השמיע – לא יאומן! – באזני משלחת כלשהי מחו"ל, את הפנינים הדמיוניות הללו: "ההנהגה הפלשתינית בראשות אבו מאזן וסלאם פיאד [היא] מקצועית, רצינית ורוצה שלום. יש להמשיך במשא ומתן עם אבו מאזן המייצג כוחות מתונים". כך בדיוק (ע"פ חדשות קולי"ש, 25.10.11). לא נגענו. פרס הבלתי נלאה עדיין מאמין בזה. אבל לאזרח מן השורה שרגליו נטועות במציאות, קשה להאמין שדברים כה הזויים יצאו מפיו של לא אחר מאשר נשיא מדינת ישראל – אותה מדינה שאבו מאזן וחבריו מן החמאס מבקשים להכחיד, הראשון באמצעות תרגילים מדיניים נכלוליים, וחבריו מן החמאס בכוח החרב ובסיסמת 'אידבח אל יאהוד'. ספק אם אפילו ההנהגה המצרית או מלך ירדן, שיש להם הבנה כלשהי בהתנהלות האש"פיסטית, היו מעניקים תעודת כשרות למהדרין ונקיון כפיים שכזה לאבו מאזן, לאחר המרורים ששבעו מידיו ומידי קודמו הארכי-מחבל ערפאת. שלושת הלאווים אבל להם בכל זאת מותר מה שאסור לנשיא המדינה היהודית היחידה בעולם, שאבו מאזן מסרב להכיר במעמדה כמדינת לאום של העם היהודי; ושלתוכה מתעקש אבו מאזן להחדיר מיליוני פליטים על מנת שיקעקעו אותה ואת יהדותה מבפנים; ושלמרות נכונותה לסגת לגבולות אושוויץ של 67' מכריז הפארטנר שלה, מנהיג אש"ף (הארגון לשיחרור פלשתין מן העם היהודי), שגם נסיגה כזו לא תביא עימה את קץ הסיכסוך; ושאפילו אינו מוכן להסתפק בגבולות החלוקה האומללים של 1947 (כשדיבר באו"ם על "63 שנות כיבוש ישראלי"); ושבכלל טוען בעזות מצח כי אין בכלל עם ו/או לאום יהודי כי אם רק דת יהודית. האיש הנכלולי הזה, מר פרס, באמת רוצה שלום? – עם רשימת הלאווים מעוררת הצמרמורת שלו: לא למדינה יהודית, לא למחיקת זכות השיבה, לא לסופיות הסיכסוך? עד כדי כך ניתן, מר פרס, להסתגר בתיבת נוח האטומה שבנית לעצמך ברחוב הנשיא 3 ולהתמכר בתוכה להזיות דמיוניות מן הסוג האובדני? הרי רק לפני חודש בדיוק גינתה ההנהגה הישראלית, כולל אישים הידועים במתינותם, וכן אקדמאים ידועי שם מן האגף השמאלני (המתון) של המפה הפוליטית, את אבו מאזן על התעקשותו ללכת לאו"ם, ולבקש בהפגנתיות מתריסה, הכרה במדינה פלשתינית וירטואלית, תוך התעלמות מן הסיכונים שיש בצעד זה לעצם תהליך השלום (שאבו מאזן 'דבק' בו, על פי גירסת פרס). אתה, כבוד הנשיא, לא היית כאן בסביבה אך לפני חודש? לא שמעת ולא הבנת ולא ראית כלום? הגיעה העת להכיר במציאות ובעובדה שהאיש הזה אינו אלא מכחיש שואה נאלח, ניאו נאצי, שקרן מדופלם, שבורח מן השלום כל אימת שהוא מגיע לקירבתו, ושהתואר האחרון שניתן להצמיד לו הוא רודף שלום כבר הספקת לשכוח, מר פרס, את סטירות הלחי המהדהדות שחלק לנו אבו מאזן בנאומו ההזוי בעצרת האו"ם, כאשר ציין ברוב חוצפתו ואיוולתו כי פלשתינה קדושה למוסלמים ולנוצרים, אבל שכח להזכיר את היהודים ברשימת הדתות שהארץ הזו קדושה להם? נעלם ממך שהאיש רודף השלום שלך כיזב באזני כל העולם באותו נאום סהרורי כששיקר במצח נחושה וטען שישראל חופרת תחת מסגד אל אקצא כדי לקעקע את יסודותיו? שכחת שהפארטנר שלך קונן בעצרת האו"ם לפני חודש על "63 שנות כיבוש ישראלי", כאילו גם מעלות ונצרת, לוד ורמלה, באר שבע ואשדוד (כולם נכללו בתחומי 'המדינה הערבית' בתכנית החלוקה שהערבים דחו), הם 'שטח כבוש'? כל זה נשכח ממך תוך חודש אחד בלבד? האם זו בעיה של גיל, או של תרגיל? הרי אפילו אישי אקדמיה בולטים מן השמאל המתון המקובלים עליך, דוגמת פרופ' שלמה אבינרי, מפא"י'ניק אמיתי, הגדיר את נאומו באו"ם של אבו מאזן כדברי בלע (הארץ, 5.10.11), וציין כי לא במקרה העלה אבו מאזן על נס בנאומו באו"ם את מורו ורבו ערפאת. הסרבן הידוע אמנם כן, שכחת מר פרס מהלכים נוספים של אבו מאזן, שמעידים שהדוקטור להכחשת השואה אינו יכול להשתנות בגיל 76, ושהוא ממשיך בסרבנותו העיקשת בשיטת 'הכל או לא כלום': אפילו בספטמבר השנה, הוא סירב להתיישב לשולחן הדיונים לפי מיתווה 'הרביעיה' וגם לא לפי הנוסחה האמריקנית, כשם שסירב (צריך לומר: לשמחתנו, בבחינת 'ויכבד ה' את לב פרעה'), לכל ההצעות שהעלו בפניו מנהיגים ישראליים קודמים: אולמרט-לבני ואהוד ברק, בתקופת כהונתם, לקבל לידיו כמעט 100% משטחי יו"ש (שתכלול חילופי שטחים כמידת גודלם של גושי ההתיישבות), לרבות חלוקת ירושלים. אפילו ממיסמך הבנות שחיבר עם יוסי ביילין ('הבנות אבו-מאזן-ביילין', אוקטובר 1995) שעל פיו ייקרא כפר אבו-דיס ירושלים וישמש בירת פלשתין, ושדגל פלשתיני יונף על הר הבית, העדיף אבו מאזן לברוח ברגע האחרון, רק משום שלא ענה על ציפיותיו לקבל 'הכל'. האיש שתובע כתנאי מוקדם לחידוש השיחות, להקפיא שוב את הבניה ביו"ש (למרות שהוא עצמו לא נקף אצבע במהלך עשרת חודשי ההקפאה שסחט מנתניהו), ועכשיו דוחה את הרמזים מכיוון לשכת נתניהו על נכונות להקפיא 'רק' את הבניה הממשלתית ביו"ש - הוא זה נתפס בעיניך אדם רציני שרוצה שלום עם היהודים, כלשונך המתעתעת, מר פרס? הגיע הזמן להתעורר, אדוני הנשיא, לנפץ את חומותיה האטומים של תיבת נוח המודרנית שבבית הנשיא 3, ולנחות על קרקע המציאות. ביוגרפיה מקוצרת לשירותך, מר פרס, הנה ביוגרפיה ממש מקוצרת של רודף השלום הרציני לשיטתך, מחמוד עבאס. האיש שנולד בצפת, ברח ממנה לסוריה בהיותו בן 13 (ב-1948) לאחר שמנהיגיו הפלשתינאצים הבטיחו לו ולקהילתו בצפת כי ישובו אליה תוך ימים אחדים, לאחר שיושלם חיסול היהודים ורכושם יחולק בין ערביי העיר. בתחילת שנות ה-60 היה עם ערפאת ממייסדי הפת'ח, ומאוחר יותר הקים את ארגון ספטמבר השחור ושימש שר האוצר של הארגון. אבו דאוד, ראש ספטמבר השחור ומתכנן טבח הספורטאים במינכן, העיד כי אבו מאזן דאג למימון ההכנות לטבח. אותו מנהיג פלשתיני נאלח, העונה לשם אבו מאזן, זכה ב-1982, בתום לימודיו באוניברסיטת פטריס לומומבה הקומוניסטית במוסקבה, בתואר דוקטור על עבודת הדיסרטציה שלו: 'הקשרים בין הנאציזם לציונות בשנים 1933-45'. מאוחר יותר חזר על התיזה שלו בספרו 'הקשרים הסודיים בין הנאצים לתנועה הציונית'. בשתי העבודות הללו טען מכחיש השואה המדופלם, שלא רק שבשואה ניספו 'רק' 850,000 אלף יהודים, אלא גם שהיהודים אנשי התנועה הציונית היו שותפים לפשע הגדול בהיסטוריה: "לאמת על פשעי הנאצים אספקט נוסף... – התנועה הציונית...; הציונות נהגה ההיפך ממה שניתן היה לצפות: היא עיכבה מידע בנוגע לגורלם המר של יהודי אירופה... והובילה מסע הכפשה נגד היהדות שתחת המשטר הנאצי, כדי לעורר שנאת הממשלות כלפיה, להאיץ את הנקמה נגדן ולהרחיב את מימדי ההשמדה ההמונית". בכך הפך אבו מאזן לא רק למכחיש השואה אלא גם למצדיק פשעי המלחמה הנאציים נגד העם היהודי. לא הנאצים אשמים כל כך. הציונים, הם-הם, על פי מכחיש השואה, אשמים בטבח הנורא ביותר בהיסטוריה של בני עמם-הם. זוהי, מר פרס, דמותו של האיש, שמבעד למשקפיך נראה מקצועי, רציני, מתון, רוצה שלום. הגיעה העת להכיר במציאות ובעובדה שהאיש הזה אינו אלא מכחיש שואה נאלח, ניאו נאצי, שקרן מדופלם, שבורח מן השלום כל אימת שהוא מגיע לקירבתו, ושהתואר האחרון שניתן להצמיד לו הוא רודף שלום. כן, כן, מר פרס, אני מעריך שתשובתך לכל הנאמר כאן תהיה: אז מה אתה מציע? והתשובה פשוטה כביצת קולומבוס: לא לכל בעיה מוכרח להיות פתרון, כאן ועכשיו. יש בעיות שאינן פתירות כאן ועכשיו. וכשאין עם מי לדבר, פשוט לא מדברים. זה עדיף על פני הפיכת בן בליעל ניקלה לצדיק תמים.
