מיד בתום מלחמת לבנון השניה שמרתי כתבה קצרה מ"המוסף לשבת" שהכותרת שלה היתה "אחרי המלחמה - זעם המילואימניקים". סימנתי אותה כ"הכתבה הכי חשובה", כי זו היתה הכתבה שאולי יותר מכל גרמה לי אז להבין שרק עם "הימין הקיצוני" (ככה המיעוט הפוסט-ציוני מכנה את הרוב השפוי), יש לישראל עתיד, קיום. הרי צבא שאסור לו לירות על מי שיורה עליו, לא משנה כמה יותר משוכלל וחזק הנשק שלו משל האויב, כי אסור לו לירות. חמש שנים עברו, והכתבה ההיא עדיין רלבנטית לגמרי. הנה שלושה ציטוטים עיקריים ממנה: יש משפט אחד בקשר שאני לא מסוגל להוציא מהראש אומר בועז איזנשטרק, מפקד פלגה בסוללת רקטות "מנתץ" (MLRS). אנחנו שומעים "מהר, מהר, יורים על נהריה, יורים על נהריה", ואז מפקד המשגר שלנו מודיע "מוכן!", והוא חוזר ואומר "מוכן! מוכן!", ואז מגיעה הפקודה "בטל". וזה מחרפן אותי, כי מישהי מתה בנהריה. כי אתה יודע שהיית יכול להציל אנשים שלנו, גם אזרחים וגם חיילים, ולא נתנו לך לעבוד, וזה כואב לך בבטן, ואתה צועק, אבל האנשים שלא היו שם לא מבינים את זה. בגלל זה אנחנו חייבים לדבר, אומר פקודו ירון לוי. סיכנו אותנו, את החיים של כולנו, אנשים נהרגו, ואנחנו מהצד השני מקבלים פקודות לא לירות, ואנחנו רואים בדיוק מאיפה יוצאת כל קטיושה, מכוונים, ומקבלים פקודת ביטול, כי זה קרוב מדי לאיזה מסגד, או איזה בית, שיורים עליך ממנו. משהו כמו שמונים אחוז מהמטרות בוטלו בגלל סיבות כאלו. רוני צויגנבום מחטיבת אלכסנדרוני מספר "ראיתי תצפיתן של חיזבאללה בצריח של מסגד, ואתה מדווח, אנחנו חוטפים יריות, הכל, ואני יושב וצועק איפה חיל האויר? איפה התותחנים? ורק עכשיו אני מבין שהם לא אשמים. אני כל כך קיללתי אתכם, אני מבקש מכם סליחה. אתה מרגיש שם שאתה לבד, ורק עכשיו אני מבין שמישהו עצר אתכם. שהמשיכו לירות עלינו כי מישהו אמר שלא יורים על מסגדים. אותו דבר קרה בכל מקום אומר לו איזנשטרק, גם ביחידות אחרות, גם בחיל האויר. בכתבה אחרת מאז במוסף "הארץ" כותב אמיר אורן "היתה גם אימת הפרקליט הצבאי הראשי. כל מטרה שאינה צבאית מובהקת חייבה את אישור הפצ"ר, עוזריו לדין הבינלאומי, או פרקליטי חיל האוויר ופיקוד הצפון." ומוסיף "השיטה הישנה של מבצעי דין וחשבון וענבי זעם ... נאסרה כמסוכנת מדי. לא לאזרחים אלא לחיילים, ולא בלחימה אלא בהאג." כבר כתבתי בעבר שישראל היא מדינה מטורפת, כי היא עושה הרבה פחות ממה שמתיר החוק הבינלאומי כדי להגן על עצמה. לא החוק הבינלאומי מטורף ומנותק מהמציאות, אלא אנחנו, והאיסורים שאנחנו כופים על עצמנו. הדרך המטורפת שבה אנחנו נוהגים, שבאמצע מלחמה יש בכלל עורך דין שמתערב בניהול הלחימה. שיש בכלל ספק למישהו, בכל דרג שהוא, אם מותר לירות על מי שיורה עליך. ישראל עוד לא ריפאה את עצמה מהמחלה הזאת, מהטירוף הזה, לא לגמרי. אני מכיר רק שני הסברים לתופעה הזאת, ובעצם הם שני ביטויים לאותו דבר: הסבר אחד הוא שמדובר בגלותיות, באובססיה יהודית למצוא חן בעיני הגויים, תוצאה של אלפיים שנות טראומה. ה"שמאל" הפוסט-ציוני מורכב מיהודים שאמנם יצאו מהגלות פיזית, אך לא תודעתית. הסבר שני הוא שמדובר באבדן התודעה הלאומית היהודית, התודעה שזו ארצנו (שזו ארצנו נקודה. בלי לסייג מיד ש..), ולכן באובדן תודעת צדקת הדרך, וכתוצאה מכך בתחושה שהצד השני הוא בעצם הצודק במאבקו בנו, ולכן עלינו לעשות ככל האפשר כדי להימנע מפגיעה בו, בצודק, כולל אפילו להימנע מדברים שמתירים החוק הבינלאומי, יצר הקיום, ההגיון והשכל הישר. ישראל לא עשתה במשך חמש שנים שום נסיון לפגוע בראשי חמאס כדי לגרום להם, כלומר למחליפיהם לאחר חיסולם, להוריד את המחיר שדרשו תמורת גלעד שליט. לכן אחרי ששיגרו אלפי רקטות לישראל, חמאס וחיזבאללה עדיין קיימים, ואף משגשגים, וישראל מעדיפה להשקיע הון בטילים ש"הורגים" רקטות, במקום להרוג את אלו שיורים אותן לכן המשפטנים של מדינת ישראל, בצבא, בפרקליטות, בבג"ץ, בתקשורת, ובאקדמיה, מוצאים כל סיבה שהם רק יכולים להעלות בדעתם, מדוע אסור לירות על מי שיורה עלינו. לכן מוצאים כל סיבה מדוע אסור ליהודים לבנות בית בארצם, כשלערבי מותר גם בניגוד לחוק. לכן בג"ץ פסק שמותר לטרוריסט פעיל כמו דיראני לתבוע פיצויים ממדינת ישראל. לכן ישראל לא עשתה במשך חמש שנים שום נסיון לפגוע בראשי חמאס כדי לגרום להם, כלומר למחליפיהם לאחר חיסולם, להוריד את המחיר שדרשו תמורת גלעד שליט. לכן אחרי ששיגרו אלפי רקטות לישראל, חמאס וחיזבאללה עדיין קיימים, ואף משגשגים, וישראל מעדיפה להשקיע הון בטילים ש"הורגים" רקטות, במקום להרוג את אלו שיורים אותן. לכן בג"ץ שולח למאסר שוטר שיורה על גנב רכב ערבי שמנסה לדרוס אותו, וגורם בכך לשוטרי ישראל לפחד לירות על מחבל שמבצע פיגוע. לכן ממשלת ישראל החליטה לתת לערבים לתקוף ראשונים במלחמת יום הכיפורים, ואפילו לא הזהירה את הציבור שהמלחמה עומדת לפרוץ. ושלחה לוחמים למשימה כשהם חמושים ב"רובי צבע" וב"הכנה מנטלית". לכן, ולא משום סיבה אחרת, מפעל הנשק הגרעיני באירן עוד לא נהרס. ולכן 63 שנים אחרי שההפגזות על ירושלים פסקו, ישראל עדיין לא הורתה לכל שגרירי המדינות בה לעבור לבירת המדינה או לעזוב. כשהגישה היא שאסור להרגיז את העולם ושהערבים נלחמים מלחמה צודקת על ארצם שלהם, לא יעזור לנו כלום, לא הנשק הכי משוכלל, ואפילו לא "נשק אל-הרג", כי גם בו לא נתיר לעצמנו להשתמש. העם היהודי עוד לא ריפא את מדינתו מהמחלה הנפשית הזאת שהיא חולה בה, כי חולה בה ה"אליטה" הפוסט-ציונית, הגלותית, שנצמדת ככל יכולתה לעמדות ההשפעה שלה במערכת המשפט, בתקשורת, באקדמיה, ובצבא, כשחבריה בענפים השונים האלו מגבים זה את זה ככל יכולתם, וכל עוד הגישה הזאת תמשיך לשלוט במדינת ישראל, למדינת ישראל אין עתיד, אין קיום, ואין בטחון, מעבר לזמני וליחסי. אבל אני אופטימי. אני אופטימי כי עם ישראל הולך ונרפא בהדרגה מהמחלה הזאת. צלקת שנצרבה עמוק במשך אלפיים שנות סבל לא תיעלם בבת אחת, אבל כמו עם דור המדבר שיצא ממצרים ורק רצה לחזור אליה, ומשה רבנו חיכה עד שהוא יסתלק לפני שהחזיר אותנו לארצנו, כך הזמן, הדמוגרפיה, והתזכורת המתמדת מהערבים ומ"ידידינו בעולם", עוזרים בהדרגה לעם להירפא ממנה. וזה רק ענין של זמן, ולא הרבה, עד שהרוב השפוי, זה שמכונה עדיין "הימין הקיצוני", יממש את היותו הרוב כאן וימשול. ימשול באמת, ויחליף את אלו שנגועים במחלה ההרסנית הזאת ונמצאים עדיין בעמדות השפעה. ואז השאלה אם מותר לירות למסגד שיורים ממנו לא תישאל עוד. גם בגלל שזה טירוף לשאול בכלל שאלה כזאת, וגם בגלל שאלו שיורים עלינו יחשבו פעמיים ושלוש אם לירות.
