הרב אהוד אהובי, כמה שאתה חסר לי!!! "נעמת לי מאוד", "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". כמעט 40 שנה צעדנו יחד, כמעט אותו מסלול. שותפים לאותה דרך שנתגלתה לפנינו. עברנו כ"כ הרבה יחד, תהליכים אישיים, משפחתיים. תהליכים בישיבות ובעם ישראל. היינו משוחחים כבר ברמיזות, בגבות העיניים. לא היה צריך יותר. קוראים לזה חברות. "קנה לך חבר", חברות של אהבה. "רע", אומר הגאון, זה שנמצא עם חברו גם בעת צרה ועוזר ולא רק שישמח עימו. אתה היית כזה, ועוד איך כזה!!! הייתי חבר שלך ואט אט הפכתי לתלמיד חבר שלך, משום שאתה עלית והתעלית כל הזמן, הסתכלתי עליך כחבר וכמעריץ. רבנו הרב צבי יהודה היה אומר שהיו שני ת"ח מיוחדים שלא הכירו אותם: ה"חפץ חיים" שצדיקותו הסתירה את גאונותו ור' חיים שגאונותו הסתירה את צדיקותו. עכשיו מותר כבר לומר את האמת, גם אתה היית מאותם בני עלייה. צניעותך וענוותנותך הסתירה את גדולתך! את הנשמה האדירה שלך, את הקדושה שלך, את התורה והאמת האלוקית שמילאה אותך. נשמה כ"כ מקיפה וכללית, שכולם מרגישים שייכות אליה, שנותנת לכולם, לכל אחד מה שחסר, גדולים וקטנים כאחד. כ"כ הרבה אנשים התייעצו איתך, הרגישו שיש על מי לסמוך, על מי להישען. מאחורי הקלעים יעצת ועזרת גם לת"ח גדולים. אתה ראית דברים שאף אחד לא תפס. לכן היה לכולם מה לשמוע ממך, ואתה נתת ונתת בלי סוף, בשמחה ללא לאות. אמרת תמיד שאחריות לא מקבלים - אחריות לוקחים. ואתה לקחת, והרבה מאוד, אך תמיד אתה מסתתר, מצניע עצמך, אך האמת, שהרבה הרבה דברים פעלו מכוחך. אתה לא עלית לחתן תורה, בראשית או למפטיר, אתה העלית את כולם לתורה בעצמך. זה רק ביטוי, אך האמת שתמיד זה פעל כך. היית שותף עם כולם, עם הרבה חברים, עם אנשים רבים בקהילה, בתהליכים האישיים והמשפחתיים שהם עברו. אתה לא נשארת מבחוץ, תמיד מעורב מבפנים. כשמשה יהודה ז"ל שלנו חלה, מיד במוצ"ש התייצבת בבית החולים, והאמת שכבר התחלת לפעול כבר מהבית. כדרכך - מיד מקים חמ"ל, מתחיל לעבוד בכל המישורים, לקחת אחריות וידעת מה לעשות. האמת היא, שהחברים מהישיבה והקהילה, לא יכלו להכיר תהליכים שאתה בעצמך עברת. מהחברה בתל אביב, ישיבת נחלים והשנים הרבות במרכז הרב. גם אתה עברת תהליכים לא פשוטים של התגבשות. לא כולם מבינים עד הסוף שגם אתה לא נולדת הרב אהוד. בנית את עצמך לאט לאט, היו קשיים, התלבטויות, רגשות, עד שסללת לעצמך את דרכך בהר הקודש בירושלים, יחד עם רבותינו שיבדל"א. גם הם מרגישים את החלל הגדול שהשארת עתה. היו לך יכולות עצומות של פעילות ציבורית. לקחת אחריות והקמת יחד עם יענקלה לוין יבל"א את מטה 'העם עם הגולן', התמסרת לזה כולך. היית מעורב בגלוי ובסתר בהרבה פעילויות ציבוריות אחרות, אך תמיד אמרת לי - "אני בחור ישיבה. אני רוצה ללמוד וללמד בישיבה! זהו יעודי!" ראינו זאת בחודשים האחרונים. הדבר שהיה לך הכי קשה לקבל זו העובדה שאתה צריך להפסיק ללמד. אמרת לי שאתה מחפש אם כן, מה תפקידך כעת. כשניסיתי לדבר איתך על עצמך ועל מחלתך, הפנית את השיחה על טובת הישיבה. על מה שצריך לעשות כדי לחזק את הישיבה. כשראית שאתה הולך ונחלש, מייד פעלת לעזור לרב צבי לחפש רבנים אחרים שיבואו לישיבה לשנה זו. הרב אהוד, אהובי, המכתב הזה, חוששני שיש לו התחלה אך אין לו סוף. אי אפשר להכיל במילים הרגשות נפש, שייכות רוחנית לאותה משימה, אי אפשר לספר כל מה שעברנו - עברת. "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה". מה איבדתי, מה איבדנו, אנו עוד לא תופסים, אך האבידה הגדולה ביותר היא לתורה, "תורה תורה חיגרי שק", ובייחוד לתורת מרן הרב זצ"ל ורבינו הרב צבי יהודה הכהן קוק. היית מחובר אליהם בנשמתך. היית מחובר לתורה הגואלת ולקץ המגולה שעליו דיברת תמיד. תמיד אמרת לי שאת מאמר "על הפרק" ב"לנתיבות ישראל" רבינו כתב בגיל 19. כבר אז ניכרה גדלותו. גם גדלותך שלך ניכרה בגיל צעיר, כבר אז כתבת מכתבים רבים לאנשים רבים, כבר אז דברים רבים היו בהירים לך, בהירות הדעת שלך, חדות הדיבור וההבעה, בירור הסוגיות האמוניות והרוחניות של הדור, של נפש האדם הפרטית, היכולת לחוש את ההרגשות של הציבור, של הנוער, של הדור ולחבר אותם לתורת מרן הרב הגדולה. כל אלו היו אצלך בצורה טבעית. ניגש אלי בסוף הלוויה, הרב אלישע וילשיצקי ואמר לי: "עד עכשיו עבדתם ביחד, עכשיו הוא משם ואתה מפה". ואני מרגיש, שלא רק אני מפה אלא כולנו מפה יחד, אנו סומכים עליך שאתה תפעל שם במרץ כדרכך ואנו נשתדל בלנ"ד מפה. נקברת עש"ק פרשת וירא, פרשתו של אברהם אבינו ומסירותו אפילו על סדום. אתה היית תלמידו וממשיך דרכו. עין טובה מלאה אהבה, פיקחות של חדירה לכל אחד. "על האי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא". את המכתב הזה א"א להפסיק, אך אעצור בינתיים.
