שם המשחק: מיקום/ ישראל מידד
כפי שהזכרנו בטור זה לא פעם, לתקשורת מגויסת שאיננה בוחלת בשום תכסיס כדי להטות את החדשות יש מגוון גדול של אמצעים. הראשון, לא לספר את כל הסיפור. השני, לספר אבל להוסיף 'פרשנות' ובכך, לכוון את דעת הקורא, הצופה והמאזין. השלישי, בכלל לא לדווח (אירועי חברון בחגים 'זוכים' לטיפול זה, למשל). ויש גם אמצעי אחר: בחירת המיקום.
לאחרונה ראיתי שתי דוגמאות לשיטה זו. לפני כשלושה שבועות בישר 'הארץ' לקוראיו ש"הפרקליטות תבטל כתב אישום למתנחל שירה בפלשתינים". מדובר בזאב בראודה מחברון שפעל להגנתו, לגירסתו, ביום פינוי 'בית השלום'. אני מניח שרבים זוכרים את התמונות אשר שודרו שוב ושוב בטלוויזיה והתפרסמו בעיתונים. הכיסוי התקשורתי היה גדול והפרשה כיכבה בעמודים הראשונים של העיתונים. ובאיזה עמוד מצאתי את הידיעה על ביטול כתב האישום? בעמוד 8.
כמה ימים אחר כך, באותו עיתון, קראתי כותרת ש"מיכאל בן-חורין, ששיבח את טבח ברוך גודלשטיין וכינה אותו צדיק, זוכה מעבירות הסתה". המיוחד בה היה לא רק את אורך הכותרת, אלא גם גודל האות, סנטימטר שלם (מדדתי!) וגם תוספת כותרת משנה בת 18(!) מלים. גם הידיעה המקורית על פתיחת החקירה והגשת כתב האישום הופיעו בקדמת העיתון. והפעם, איפה הופיעה הסיומת העלובה מבחינת מערכת העיתון הדעתנית? בעמוד 13. הרחק-הרחק מן העין ומן הלב ומהראש. כי למה להטריד את צרכן התקשורת בדברים כגון אלה? עדיף להשאיר אותו עם התחושבה והזכרון של משתוללים אלימים בלתי-שפויים קיצוניים כמייצגי המחנה הלאומי וההתנחלותי. הרי מדוע להפריע לסטריאוטיפ הישן עם דבר חדש?
גאווה ודעות קדומות/ חני לוז
ח"כ מיכאל בן ארי ועוזריו הודיעו שאם מצעד ה"גאווה" יעבור במרכז ירושלים, הם יעתרו בדרישה לצעוד במרכזי ערים בצפון המאוכלסות בערבים. למרות שבשמאלנית מדוברת קשה להבין את האנאלוגיה. ח"כ בן ארי ניסה להסביר את המשוואה בגלי צה"ל אצל רזי ברקאי השבוע: "ההיגיון הוסבר היטב במסמך... ברגע שבית המשפט... השופטת פרוקצ'יה מעודדת ואומרת שרצוי שיהיו הרבה מצעדים כאלה... יש בהם התגרות ואפילו סוג של הטרדה מינית קבוצתית... ללכת ולצעוד בערים ערביות זה בדיוק על אותו משקל".
ברקאי, בעל הגדרות ערכיות שונות באופן קוטבי מבן-ארי ממש לא מצליח להבין שיש התגרות ופגיעה ברגשות הזולת במצעד המדובר: "לא יודע בכמה מצעדי גאווה אתה חזית. כצופה מהצד אני חזיתי בשניים שלושה... אין שם שום התגרות". למרות קשיי ההבנה שלו, ברקאי עדיין ממשיך לראות את עצמו מומחה באבחון פרובוקציות: "העניין הוא הכוונות: הגאים... הם צועדים כדי להגיד 'אנחנו כאן ורוצים להיות מקובלים כאן'. השלטים שלכם הרבה הרבה יותר פרובוקטיביים". "ספר לי", מאתגר אותו בן ארי. ברקאי: "גיא (ורון, כתב גל"צ, ח.ל.) נמצא בעברו השני של הטלפון ויוכל לספר לנו על חלק מהפרובוקציות שניסיתם לעשות באום אל פאחם. למזלנו, המשטרה חצצה ביניכם לבינם".
למרות הטון הדרמטי והתיאור המפחיד כדאי להיזכר בעובדות: באותה צעדה בפאתי אום-אל-פאחם, נשאו הצועדים אך ורק דגלי ישראל.
עמיתתו בגל"צ, יעל דן, מתקשה אף היא להבין את ההיגיון של שימוש בחופש הביטוי והזכות לפגוע ברגשות האחר בשם הדמוקרטיה כשמדובר ב"ימין הקיצוני", ופונה לכוח עליון: "פעילי הימין מתארגנים כדי למחות על האישור שניתן לאנשי 'הבית הפתוח' בירושלים לקיים את מצעד הגאווה. בימים הקרובים יעתרו לבג"ץ בדרישה לקיים צעדות מחאה בערים ערביות כגון סכנין טייבה ונצרת. מה הקשר, בשם אלו-הים?" שואלת בכעס המגישה, דן.
המקורב של המדינה?/ עדי גרסיאל
יותר משלושה עמודים הקדישו מקומוני 'העיר' של רשת שוקן לעיתונאי חובש הכיפה חנוך דאום, תחת הכותרת 'מקורב'. "ביבי נתניהו, יאיר לפיד, נוני מוזס, אמנון דנקנר, יוחנן צנגן, מודי פרידמן... מוטי זיסר, מנכ"ל סלקום, יו"ר רשות השידור. כך הפך חנוך דאום, בסך הכל בן 34 לבחשן של המדינה..."
על פי הכתבה מקורב דאום לכל האישים הללו, ובמיוחד לראש הממשלה, שאף הגיע למסיבת יום ההולדת שלו לפני ארבע שנים. "דאום הפך (בטוריו בידיעות אחרונות) לשופרו של נתניהו", טוענת הכתבת ליטל גרוסמן וחושפת את סוד התקדמותו המהירה בברנז'ה: "בכל תחנה בקריירה שלו ידע (דאום) לזהות את מוקד הכוח המרכזי, להקסים אותו להתיידד עמו". קולגה של דאום פירט את השיטה: "הוא בא, יושב ונותן להם הרגשה טובה. רוב האנשים לא עושים את זה, בטח לא מרגישים איתם חופשי, והוא בא ושם את הרגליים על השולחן שלהם, מדבר איתם ובעיקר מחניף להם".
ואכן, ההספק של דאום בשבע השנים האחרונות בהחלט מרשים: מבקר הטלוויזיה של מעריב, בעל טור במוסף סופשבוע, מנהל מחלקת האקטואליה של רשת (ערוץ 2), בעל טור בידיעות אחרונות, עורך 'היום שהיה' וסמנכ"ל פיתוח בערוץ 10, סמנכ"ל אסטרטגיה ברשת ויועץ בכיר למנכ"ל רשת.
למרות שבעיתון זה נמתחה ביקורת על דאום – בשל היותו חובש כיפה ומתנחל שאינו מייצג בהשקפתו ובאורח חייו את רוב הציבור הדתי והמתנחלי - נדמה כי כישורי הרישות שלו, גם אם הם שנויים במחלוקת, לא מייחדים דווקא אותו. לא מעט עיתונאים בכירים היו ידועים כחברים אישיים של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, אחרים מזוהים כמקורבים לבכירים נוספים. דאום, יש לזכור, הוא כיום בעל טור ולא פרשן פוליטי או עורך, ולכן לקשריו עם נתניהו יש פחות משקל עיתונאי.
שני שאלות עולות בכל זאת מתוך הכתבה: אם דאום היה מקורב לפוליטיקאי אחר, נאמר ציפי לבני, גם אז היתה מפורסמת כתבה מעין זו עליו? ומה שמטריד לא פחות: נניח שהטענות נכונות ודאום סלל את דרכו לצמרת הברנז'ה בעיקר באמצעות חנופה, מה זה אומר על שיקול דעתם של קברניטי העיתונות המודפסת והאלקטרונית שקידמו אותו?
חדשות בחדשות/ עדי גרסיאל
נמשכת הטלטלה במעריב: בירנית גורן, עורכת nrg-מעריב והמנכ"לית של האתר, פורשת מתפקידה לאחר שנה וחצי בתפקיד.
התנועה לאיכות השלטון פנתה במכתב לרה"מ ולשר אדלשטיין בדרישה למנות באופן מיידי יו"ר ומשנה ליו"ר רשות השידור, במקום משה גביש ודורית ענבר שהתפטרו. כזכור, לפני מספר חודשים הסתיימה כהונתה של מליאת רשות השידור, אולם מאז טרם מונתה מליאה חדשה.
המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, פנה למשטרת ישראל לשם פתיחה בחקירה נגד אתר 'אינדימדיה', לאחר שפרסם תמונת חייל צה"ל עם הכיתוב "רוצח". כך דיווח אתר ערוץ 7.
