ביום שנשימתי קפאה
לא העידו השמים
כי יום הדין הגיע
לא הטיל כוכב שביט זעמו
על יושבי הארץ
לא יצאה חמה מנרתיקה
וביקשה לשרופינו חיים
לא זעפו גלי הים
מבקשים לבלוע אל קרבם
את כל הנקרה בדרכם.
לפני שנקרע הים
היה שקט
רק הד חלול
מרוקן מכל תוכן
דממת מוות שלטה בכל
נושאת את חיוורון הצלם האחרון
מספרת את סיפור צל האנושות
את סיפור אחרון שברי האדם.
עת החילותי לפסוע
אל עבר סופי
לא עבר רעד בגווי השפוף
בלאו הכי
לא נחה חמה
מלהאיר ריפוטי נפשי וחיי
להציגני ערום ועריה
נושא כתם שחור
שאין לו מקום
ואין לו שם
לא יכולתי
רק לשכוח
לו יכולתי
רק לשמוח
לבכות את אחרון רסיסי
את הד מבועי חיי ונפשי
את שמחת הילדות
ערפלי הבדידות
כאב הבגרות
וסופיות החיים
תנו לי מוזיקה טובה
תנו לי שקט ושלווה
תנו לי אותי
תנו לי רק
אותה.
כתב: כפיר גולן
תגובהתגובות