יצירות של מרדכי

בס"ד

"לדוד ה' אורי וישעי ממי אירע, ה' מעוז חיי ממי אפחד".
רועי הביט סביבו מבעד למסך הדמעות שזלגו מעיניו ללא הפסקה, וראה את כל ההמון מסביבו דומע יחד איתו. רועי חיפש פנים מוכרות בתוך כל ההמון שהגיע, אבל את מי שכל כך רצה לראות הוא לא מצא. בתוך מוחו ניסה רועי לשחזר את מאורעות הערב הקודם אך התמונות והמשפטים התערבבו זה בזה לסלט מר.

יום לפני כן היה א' אלול. אומנם זאת לא הייתה שנת הלימודים

בס"ד

ציר כיסופים. הימים ימים כתומים, ערב הגירוש מגוש קטיף.

ילד קטן, רק סיים את כיתה ה', עומד שם ומתבונן מהצד, אך גם חלק מההמולה הגדולה. הוא לא מבין איך זה קורה, איך הפשע הזה מתבצע. איך למרות התפילות, ההפגנות, העצרות בכיכרות, איך בכל זאת עוברים כאן כל הכוחות. הצבא הזה, שהוא כל כך חלם להיות חלק ממנו, פתאום הופך להיות האויב שאת אחיו עומד לגרש.

הוא נזכר בשנים החולפות. איך

בס"ד


האם עצמה את עיניה ונתנה לקול הבוקע של בנה לשאוב אותה אל העבר, אל תחושותיה ואל רגשותיה. באותן הדקות שבהן סלסל בנה את מזמור השבת עברה במוחה כל ההיסטוריה של בנה וכל מה שעבר עליו.

עדיין זוכרת היא את אותו אחר הצהריים שבו חזר בנה והיא הבחינה במשהו חסר בו.
במהרה היא שמה את לבה לכך שבנה הוריד את הפאות שעטרו את פניו. היה זה שבועות אחדים לאחר הירצחו של חברו לשבט בפיגוע ירי בסמוך ליישוב שבו הם גרו. מאז הסתובבו חברי אותו השבט מכונסים בתוך עצמם ומנסים לעכל את אובדן חברם. ומאז החלה הירידה.

עדיין זוכרת היא את דמעותיה שנספגו באותם הימים בכרית במיטתה מדי לילה. כלפי חוץ היא שידרה לכולם שהיא חזקה ושהיא לא נשברת מהמצב החדש של בנה, אבל בפנים הלב בכה. כל כך כאב לה לראות איך בנה צולל לו בעמקים ונוטש את דרך החינוך שבה חונך בידיה ובידי בעלה.

הירידה המשיכה ולא רק הפאות נעלמו. לאחר תקופה של ירידה תלולה וחלקה נעלמה גם הכיפה ומהר מאוד רעמת שער תפסה את מקומה. בלילות השבת עזב בנה מוקדם את הסעודה בשביל לפגוש את חבריו. היא מצִדה ניסתה למשוך אותו להישאר עד סוף הארוחה, למנה האחרונה שהיא הכינה במיוחד לשם כך, אך בדרך כלל ניסיונה לא צלח, והוא היה יוצא מהבית בהפגנתיות ובלי להגיד מילה. גם לה זה היה קשה, אבל זה לא היה הזמן והמקום להראות את זה.

הלילות היו הרגעים קשים ביותר בשבילה. בכל לילה היא הייתה בוכה לתוך הכרית עד ששמעה את בנה חוזר בשעת לילה מאוחרת מבילוי נוסף עם חבריו החדשים. ואז, כמדי לילה, הייתה יורדת מחדרה בצעדים מהססים ושואלת בשלום בנה. בדרך כלל היה משיב בקצרה ופורש לישון עד צהרי היום שלמחרת. כשיתעורר הוא ישב לאכול את ארוחת הצהריים, ישרוף זמן על המחשב ויחכה עד שחבריו יקראו לו לילי נוסף.

"אלוקים לא משיב ריקם דמעותיה של בת מלך" אומר השיר, וכמו שהחלה ירידה, כך לפתע החלה העלייה. הניצוץ החל לבצבץ בתחילת ההכנות לחנוכה, כשבעלה הוציא את החנוכיות מהמחסן. הדבר הדליק את בנו וגרם לו לרצות להדליק גם כן. וכך, בכיפה קטנה לראשו, הוא ברך ביום הראשון את הברכות המוכרות לו מילדות מול עיניה הדומעות של אמו.

מאותה הדלקת נרות החנוכה ואִתה הדלקת הנשמה, הלך המצב והשתפר. השער שעיטר את ראשו קוצץ ונשאר רק שפיץ, הכיפה החלה אט אט לשוב לראשו ולמקומה הקבוע הראוי לה, והרצון לחזור להיות כמו פעם מתחיל לגבור על הפחד שכרוך בזה.

האם פותחת את עיניה. בנה סיים זה עתה לסלסל את מזמור השבת וכולם חזרו אחריו. האם מסתכלת על בעלה הזורק לה חצי חיוך ובעיניו הוא אומר לה: "ראי, אסור להתייאש, בסוף הוא חוזר לעצמו, ושבו בנים לגבולם".

בס"ד

ככל שהתקרב ר"ח אב כך גברה התרגשותו של עקיבא. דווקא בימים הללו שמרבים בעצב ואבלות, נתפסו אצלו כימים של אושר. כולם מסביבו חשבו שהוא משוגע, לא הבינו מה עובר עליו, אבל האמונה בליבו הייתה חזקה מהם.

חליפה הייתה לו, לעקיבא. חליפה יקרה, כזאת שקונים רק פעם אחת והיא אף פעם לא מביישת את האדם שלובש אותה. אבל עקיבא לא היה לובש אותה כלל. החליפה הייתה יושבת כל הזמן בארון ומחכה. ימים ספורים