בע"ה.
התמונה שתארת לי לא יוצאת לי מהראש. מוחשית עד כאב. אני רואה אותו, אותך.
בעיניים שלך כבר אין דמעות, את כבר אפילו לא שמה לב כשזה קורה. פעם היה שם תדהמה, בשלב כלשהו היא הפכה לכאב.
היום הוא כבר לא מזיז לך. את אדישה, מורגלת. לא משהו מיוחד שמכניס אותך להלם, את מורגלת בכאבים ואפילו לא שמה לב כשהם באים.
אני רואה אותו, פוגע בך, ולא מרפה. הורס כל חלקיק אהבה לעולם ולאדם שעדיין לא הרס, שאיכשהו נשאר. ולא מפסיק.
המשפחה שלך רואה ושותקת. לא אומרת לו כלום, לא מבקשת שיפסיק. שותפה לפשע.
ואת? את שונאת. שונאת עד מוות. כי לא נשאר לך דרך לאהוב. כי אין לך שום סיבה להאמין שהאהבה קיימת.
את לא יכולה להאמין באנשים, פוחדת מהתגובות שלהם.
ואת שונאת אותו. אף אחד לא יודע, לא מבין. זאת לא שנאה סתם כמו ילדה מתבגרת. זה משהו חזק יותר..
ואני לא יודעת איך לעזור לך, איך להפסיק את הסבל.
אני רואה את התמונה המזעזעת, האיומה שלך ושלו
ורוצה רק לבוא ולצעוק:
"רשע!! למה תכה בתך?!"...
תגובהתגובות