שיחות על האמנות: כמים הפנים לפנים כן לב-האדם לאדם

נפלאים דבריך וערכיים כאחד, נהניתי מכל משפט! נראה לי  שאקרא עוד כמה פעמים.

המטרה שלי בציוריי - לקרב את אהבת התורה לרחוקים וגם לקרובים שאומנות אוהבים, אבל  ימים יגידו אם אני משיגה את רצוני.

האמת שכל אדם מגיב אחרת ליצירות, כשם שפרצופיהם שונים כך גם דעותיהם.

אך בכל אופן, אומן חייב גם להתפלל  לקב"ה טרם היצירה  ולבקש  הרבה סייעתא דשמיא- למען יצליח במשימתו.

שבת שלום ומבורך.

אשמח לקרוא תגובה מפורטת ממך על המאמר הקודם (צבע התכלת של הציצית). שבוע טוב!

בע"ה אקרא את המאמר.

יש גם עניין "למצוא את עצמנו". ודאי שאינו עיקר הוא, רק פעמים משמש הוא לטוב. למשל, כאשר ישנו שיר המדבר בצורה מאוד מנימליסטית, אשר אינה נותנת יותר מדי פרטים - הרי ישנו מרחב עצום לקורא, מרחב המאפשר לו להתחבר לשיר מנקודת מבטו...

עד לפני כמאתים שנה עיקר השירה האיכותית הכלל אנושית היתה
נכתבת ממקום כללי, מהרוח. לכן הקוראים לא חיפשו בשירים את עצמם, אלא מה שמעל ומעבר לעצמם: את הכלל. התנועה הרומנטית קישרה את הרוח לאינדיבידואל, וזאת על מנת לעסוק
בפרטים שהספרות התעלמה מלעסוק בהם באופן רציני, כגון הילד, האשה, הזר, השונה וכו'. אותן יצירות ניסו לתקן את החברה על מנת שתהיה טובה יותר, ועוררו בתקופתן רוח של אמונות ודעות חדשות. אלא שעד מהירה, וככל שהחברה נעשתה למודרנית ונרתעה מדברים גדולים, סופריםהחלו לכתוב על עצמם וקוראים לחפש ביצירות את עצמם, מה שיצר נרקיסיזם אצל רוב היצירות הספרותיות. מהבחינה הזאת, רוב השירה והספרות הכלל אנושיים במאה ועשרים השנה האחרונות הם רק צל של שירה, מעין הבעה של נפש האדם שלא מצליחה להשתחרר לחרות רוחנית גבוהה יותר. ההבדל בין המשורר המודרני לקודמיו הוא
שהמשורר המודרני כותב שירה, ולא תמיד מתוך השראה, ואילו קודמיו שירתם נכתבה בהם.

אמנם לכל אדם יש נשמה, ושיר טוב הוא שיר המעורר ומחזק את נשמתנו לשוב אל מקורה. השאלה איך לכתוב/לקרוא שירים מבלי שהדבר יגרום לנרקיסיזם וגאוה אצל הקוראים או הכותבים.
מה שמחבר בין הנשמה לנפש הוא הרוח. הסיבה העיקרית
לירידה הרוחנית בדורות האחרונים היא שאין כמעט קוראים טובים.
ואם אין כמעט קוראים טובים, אז גם אין כמעט כותבים טובים.
במלים אחרות, לא הכתיבה עיקר, ולא הקריאה עיקר, אלא החיבור בין כתיבה וקריאה, קריאה וכתיבה, המאציל את נפש האדם לרוחו ולנשמתו.

מקוה שהדברים שכתבתי לא יותר מדי מסובכים :)

אני עוד צריכה להרהר עליהם...

(הנה עוד דוגמא לחיזוק דברי: במה שכתבת הרגע, רצוי שאמצא את עצמי בדבריך, לראות היכן אני כקוראת וככותבת- ולהיכן מועדות פני...)

:)

אבל אדם לא יכול ללמוד דברים רק על סמך נסיונו ותבונתו, יהיו גדולים ככל שיהיו, אלא עליו להפנים את הלקחים של דורות קודמים. מה שכתבתי הוא סיכום קצר של עשרות ספרים ומאמרים שנכתבו על-ידי משוררים וסופרים גדולים, אם מישראל ואם מאומות העולם וכולם, פחות או יותר, הסכימו על אותם דברים. ודווקא מאחר שהצליחו ליצור יצירות גדולות ורוח-השיר היתה אצלהם דבר שבשגרה, כדאי להקשיב להם. לדוגמא, הנה ביצוע של הכנר היהודי הגדול הוברמן לנוקטורן של שופן:
http://www.youtube.com/watch?v=ChJVhc285NU

(והיחס בין ניגונו למוסיקה המודרנית, הוא היחס בין הספרות הרומנטית לספרות המודרנית)

הדעה המודרנית אומרת שהמחשבות הרומנטית לתיקון העולם היו יותר מדי גדולות ושהכלים לא יכלו להכיל אותן,
או שלא הגיעו לשלמותן. לכן, התהליך המודרני הוא בחינה איטית של הדברים בקטנותם. לאה גולדברג כתבה על כך מאמר: האומץ לחולין. גם דעה זו נכונה.

צריכים למצוא דרך לחבר את הדברים באורך-רוח ובחכמת-לבב.

לבורא יתברך,וכותב אמת, כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם.