"אמר רבי בינימין, כל ישראל בחזקת סומים עד שבא הקב''ה ומאיר את עיניהם"
אז בוא ותאיר
כי אני כבר לא זוכרת מתי גיליתי
שהעיניים שלי סגורות כ''כ חזק,
שלא משנה עד כמה אני אמתח אותן, כמה
הנפש תתפער ותתקמר, העפעפיים הדבוקים האלו
ישארו במקומם.
(אולי כדאי שעכשיו, בבקשה.
לפעמים אני פוחדת שהמלמול יתארך
עד שיתהפך להיות חסר משמעות)
פשוט תבוא, גם אם לא תאיר.
שלא תראה איך אני מגלה פתאום שכבות
של בגדים נופלות ממני, איך אט אט
המחשוף נפתח וצורתו מתקבעת על החזה.
איך צורחת כמו תינוק אחר לידה,
מתקעקעת מכל נשימה. (אחר כך מגיעה הפליאה.
תסביר לי למה עדיין אין מנוחה בגוף הזה,
למה אני עדיין מחפשת אותך
בעורקים, בורידים, בנימים.)
אתה יודע, אפילו אל תבוא.
אפילו אל תשלח סימן אפילו אל
תקשיב או תענה פשוט
תהיה.
כי כל יום מחדש אני זורקת
את זרע המנגו שלי לרוח
ומחכה לתביעה שתבוא:
אתה רואה אדמה
אתה רואה מים
אתה רואה מזבח?
אתה מבין, אם נוח הביא רק זרע אחד,
אז אני כבר לא בטוחה כמה לי נשאר.
תגובות
לראות מים ואדמה זה מבורך, זה יוקד. אבל מה על זרע המנגו?
וחיפוש.. אבוי על החיפוש הזה שמשכיח מאיתנו מילים (ושכחת מילים יקירתי. שכחת! אפשר לראות.. והן שם, פזורות, עם הסימנים שאי אפשר לראות בעיניים סגורות)
אבל חיפוש כמוהו תהליך, בין אם יהיה סימן, בין אם מנגו, בין אם פרי ללא טעם וצורה. ובין אם כולם יחד בתהליך ארוך שבסופו, האור יאיר, גם עליך (ובכלל הכי חשוך לפני עלות השחר. ואת קרובה למילים. לשחר)
(ויש תחושה שהבנתי. אבל איתך, הניגון תמיד אחר, אז אי אפשר לדעת.
וגם מרחוק התגעגעתי)
(בחוץ יורדים עכשיו גשמי ברכה, ואת בוכה ואת בוכה)