שופט בית המשפט המחוזי בדימוס אורי שטרוזמן מצטרף לביקורת החריפה על פסק הדין בבג"ץ בית השלום. השופט שטרוזמן ישב בדין בעבר באחד התיקים עליהם סומכת השופטת פרוקצ'יה את פסק הדין שכתבה. במאמר ביקורתי ומלומד שכתב, הוא סוקר את השתלשלות הפסיקה באותו תיק ("תיק משמר איילון") וקובע שהכרעת בג"ץ שם דוקא סותרת את הכרעת השופטת פרוקצ'יה בפרשת בית השלום, ובודאי אינה יכולה לשמש כאסתמכתא לפסיקתה של פרוקצ'יה.
"אילו פסיקה מחייבת זו של בית המשפט העליון על חלקת המריבה במשמר איילון היתה מדריכה את שופטי בג"ץ בפסיקתם על מעמד המתנחלים ב"בית החום" (-בית השלום. י.מ.) עד שתבורר המחלוקת, היה עליהם להימנע מהוצאתם מהבית", כותב שטרוזמן. "אלא שלמעשה השופטת עיוותה את המשמעות של ההלכה העקרונית שעולה מתיק זה, כמו גם מהתיק השני (תיק המוטראן הקופטי) שגם עליו מסתמכת פרוקצ'יה בהחלטתה".
עוד מזכיר השופט שטרוזמן במאמרו כי פרוקצ'יה עצמה ישבה בדין בתיק מקביל שלישי (רע"א 5518/98). בפסק דין זה "לא קבעה השופטת פרוקצ'יה את החיוב להחזרת המצב לקדמותו לפני הבירור המשפטי על הזכויות, כחיוב חד משמעי, אלא כ'נקודת המוצא המקובלת'. וגם שותפיה להרכב: השופט אנגלרד והנשיא ברק הסכימו עם גישתה. תמוה שבפסק הדין של בית השלום פסקה פרוקצ'יה באופן שאינו עולה בקנה אחד עם פסיקתה בתיק הקודם, המקביל לו".
לאור כל התקדימים בפסיקה, "היה על בג"ץ להימנע מהחלטה המבוססת על עקרון שחלף זמנו, ולהעביר לבית המשפט המחוזי את ההכרעה בשאלת ההחזקה הזמנית "בבית החום" ", כותב השופט שטרוזמן, המסיים במילים נוקבות: "משלא עשה כן בג"ץ הנוכחי... אין תמיהה בזעקת המתנחלים שלא משפט צדק הנחה את שיקולי בג"ץ, אלא השקפת עולם פוליטית".
נציין כי שטרוזמן אינו מתייחס כלל במאמר שכתב לעיוותים ולסילופים המופיעים בפרק העובדתי של פסק הדין. הוא אינו מודע לעיוותים אלה, ולכן הוא יוצא מנקודת הנחה שהפרק העובדתי הוא כולו מדוייק, וקובע כי גם על בסיס העובדות כפי שהן מוצגות בפסק הדין – בהיבט המשפטי פסק הדין של בית השלום הוא מעוות ומזוייף.