בית הדין הארצי לעבודה קבע השבוע בפסק דין יוצא דופן כי עובד בכיר (סמנכ"ל) שסרב להופיע לעבודתו בעירייה בזמן מלחמת לבנון השנייה נחשב כמי שהפר חוזה עם המעסיק ולמעשה כמי שהתפטר מעבודתו. בית דין דחה את התביעה וכל דרישה לפיצוי ובאופן יוצא דופן קבע כי על העובד לשלם לעירייה הוצאות משפט על סך 5000 ₪. במהלך מלחמת לבנון השנייה הייתה העיר מעלות נתונה להתקפת טילים מאסיבית. העובד ששימש כסמנכ"ל בכיר בעירייה בחר שלא להתייצב במקום עבודתו כבר ביום השני למלחמה. העובד עמד בסירובו להגיע לעיר גם לאחר שקיבל פניות טלפוניות מסמנכ"ל העירייה ומראש העיר. מיד לאחר במלחמה ביקש העובד לחזור לעבודתו אלא שראש העיר הודיעו במכתב כי מאחר שלא הופיעה לעבודה העירייה בשעת חרום הוא רואה בו כמי שהתפטר מעבודתו. העובד פנה לבית הדין האזורי לעבודה בטענה כי מגיעים לו הפרשי שכר עפ"י חוזה עבודה ע"ס של 100,000 ₪ וביקש הגנה עפ"י חוק הגנה על עובדים בשעת חרום (התשס"ו-2006). לאחר שתביעתו נדחתה ע"י בית הדין האזורי לעבודה עירער העובד לבית הדין הארצי לעבודה, בראשות הנשיא, סטיב אדלר, והשופטים עמירם רבינוביץ' ואילן איטח, בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור ואף פסק כי על העובד לשלם לעירייה דמי הוצאות משפט על סך 5000 ₪, דבר חריג בתביעות בענייני עבודה. בית הדין קבע כי אין מקום לשפוט את המקרה ע"פ חוק הגנה על עובדים בשעת חרום וכי החלטתו של העובד לא להגיע לעבודה כמוה כהתפטרות ואף כהפרת חוזה בינו להבין העירייה מעסיקתו. בית הדין קבע כי החוק האמור בא להגן על עובד שנבצר ממנו להגיע למקום עבודתו, מפאת המצב, ובנסיבות שאינן תלויות בהם. ואילו במקרה האמור יכול היה העובד להגיע לעבודה אך בחר שלא לעשות כן. לא זאת ועוד, העובד שיכול היה לפעול מהמקום בו שהה במרכז הארץ לא יצר קשר עם מקום העבודה בכל תקופת המלחמה.
