במושב דקל שבמועצה האזורית אשכול נחנך בשבוע שעבר מוזיאון ימית ובו תיעוד מקיף של חיי חבל ימית טרם נעקר במסגרת ההסכם עם מצרים. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם מנהלת המוזיאון זהבה שקד הפותחת את דבריה ומציינת כי כשמו של המוזיאון 'הגדת חבל ימית' כן מטרתו – להגיד לדורות הבאים את סיפורו של החבל הפורח. "אנחנו מספרים במוזיאון את סיפורו המופלא של חבל ימית שהחל בחולות מדבר, הפריח שממה, בנה חיים ובסופו של דבר פונה אחרי 11 שנה". לזאת מוסיפה שקד ומציינת את המשכו הישיר של המוזיאון, שלב ההשתקמות בישובי חבל אשכול. "בנינו את עצמנו מחדש ואנחנו כעת חיים באושר", היא אומרת. בין קירותיו של המוזיאון החדש ניתן למצוא קיר אחד שכף טרקטור הורסת אותו. שקד מציינת שההרס הינו חלק בלתי נפרד מהסיפור האמיתי של החבל. "הפריחה וההרס הם חלק מההוויה שם, אבל הביקור מסתיים בבנייה מחדש", הא שבה ומדגישה. ומה מאחורי הקמת המוזיאון? מחאה? אזהרה? שקד אומרת שאין מדובר במחאה אלא ברצון שההיסטוריה של החבל שנהרס תירשם בהיסטוריה של מדינת ישראל, "אבל שיהיה גם לקח". באשר ללקח אותו ניתן ללמוד מהביקור במוזיאון מתבטאת שקד בזהירות ואומרת כי "האמנו שנחיה שם לעד. יפה מחשבה לפני מעשה. הכאב קיים, אבל הוא לא יזנה אותנו". ומה באשר לעקירה נוספת בעתיד? גם כאן היא מתבטאת בזהירות ואומרת שעדיף שלא תהיינה עוד עקירות. מנוסח הדברים עולה לכאורה הבדל מהותי בין מוזיאון ימית החדש למוזיאון גוש קטיף המוצב בירושלים כתמרור אזהרה מעקירות נוספות ואמירתו המדינית חברתית ברורה ונחרצת. שקד מודעת להבדל בין שני המוזיאונים ומספרת על קשר חברי שיש בין מנהליו, אך גם על הבדל תפיסתי. "אנחנו מגדירים את עצמנו מפונים והם מגורשים", היא מציגה דוגמא אחת להבדל הזה. ומה יסודו של ההבדל הזה? האם מדובר בתפיסה הפוליטית שבה מחזיקים מקימיו? לא בטוח. שקד מעלה השערה שאם היה חבל ימית נותר על כנו למעלה משלושים שנה, כפי שהיה בגוש קטיף, התחושה הייתה שונה.
